כמה רעיונות: תכלית אבולוציונית

מתוך הפלייליסט: “מה עושים כשהמנכ״ל.ית לא בעניין” (What to Do When the CEO Is Not On Board) 

הסרטון המקורי:* 7.8 Some ideas: evolutionary purpose*

במאמר הקודם דיברנו על איך מביאים שלמות לחלק שלך בארגון — ומדוע זו אולי הקלה מבין שלושת פריצות הדרך להכניס. במאמר הנוכחי, המאמר האחרון בסדרה, נגיע לפריצת הדרך השלישית: רעיונות קונקרטיים לחישת תכלית אבולוציונית בתוך ארגון שיתר חלקיו פועלים בחיזוי ושליטה.

האתגר הייחודי

כשמנסים להקשיב לתכלית האבולוציונית של היחידה — בזמן שיתר הארגון ממשיך בחיזוי ושליטה — האתגר שונה בתכלית מניהול עצמי ושלמות. כאן יש חיכוך ישיר: הארגון מצפה לתוכניות, לתקציבים, לאבני דרך ולמדדים. וזה מתנגש עם הגישה של חישה ותגובה רציפה.

כמה רחוק אפשר להגיע תלוי במידת העצמאות של היחידה. אם היחידה עצמאית יחסית — אפשר להגיע רחוק. המטה יבקש תוכניות ותקציבים, ואפשר “להאכיל את החיה” — לתת להם את מה שמבקשים — ובמקביל להמשיך לחוש ולהגיב בתוך היחידה. כשמבקשים להשוות תוצאות לתקציבים, עושים את זה כמו כולם — התוכניות ממילא לא מסתדרות — ואז פשוט ממשיכים.

אם היחידה מוטמעת עמוק בארגון, המצב מורכב יותר. כל התכנון האסטרטגי, התקציבים, אבני הדרך והמדדים — כולם חלים גם עליך. וקשה יותר להגן על החלל הפנימי.

לחיות בשני עולמות במקביל

דרך טובה לחשוב על זה: אתה חי בשני עולמות במקביל.

עולם אחד — עולם התוכניות, החיזוי והשליטה. תצטרך להשתתף בו.

עולם שני — חישה ותגובה רציפה. להקשיב ברציפות: מה למדנו? איך העולם נראה שונה מאתמול? מה הדבר הזה קורא לנו לעשות עכשיו?

לפעמים מה שחש מועיל גם לתוכניות — אפילו עוזר להתעלות עליהן. אבל לפעמים ההקשבה מובילה לכיוון אחר לגמרי מהתוכנית. ואז צריך להחליט: האם לפעול על פי מה שחשים ולבקש אישור? לפעול בשקט ולבקש סליחה אחר כך? או לחזור לתוכנית — כי זה המחיר על היות חלק מהארגון הרחב?

אלה בחירות רציפות שצריך לעשות. ואין תשובה אחת נכונה.

עם מי עושים את זה?

שאלה חשובה היא עם מי מחזיקים את שני העולמות האלה — מי מחזיק בראש גם את התוכניות שהתחייבת אליהן וגם את ההקשבה הרציפה.

אפשר לעשות את זה לבד. אפשר עם כמה אנשים מהצוות. ואפשר עם כל היחידה.

לא לכולם זה מתאים. יש אנשים שלא ירצו להיות בשיחות האלה — על ההתלבטות בין תוכנית לבין מה שחשים — ויעדיפו פשוט לשמוע מה הוחלט. צריך לכבד את זה. לא כולם צריכים להיות שותפים לדילמה.

אבל יש גם מי שירצה להיות בשיחות האלה, ומתוך כך תיווצר היררכיה טבעית — לא היררכיה של כוח, אלא של נכונות ושל יכולת לשאת את המתח.

שני עולמות במקביל

בפרויקט שעשיתי עם מועצה מקומית, עבדנו תחת פרויקטור ולא מתוך מחלקה ספציפית — וזה נתן לנו חופש יוצא דופן. מחלקות אחרות במועצה הרימו גבה, ואני מבינה אותן. עלו שאלות על תקציבים ורגולציות. אבל הפרויקטור ונציג המועצה היו ברורים: תדמיינו. אפילו פרויקט של מיליון דולר — אם יהיה מספיק טוב ואנשים יהיו רציניים, אפשר יהיה להגיש קורות חיים ולגרום לזה לקרות.

ככה נוצרה לנו בועה — בתמיכת המועצה אך מחוצה לה — שבה יכולנו להישאר מחוברים לחישה של התכלית, ולמה שרצה להיוולד מתוך התהליך והקבוצות שנוצרו.

זה בדיוק שני עולמות במקביל: מבחוץ — מסגרת, תקציב, ציפיות. מבפנים — הקשבה, חישה, תגובה.

זה המאמר שסוגר את הסדרה “מה עושים כשהמנכ״ל.ית לא בעניין”. סדרת המאמרים הבאה תוקדש למלוות, יועצים ומנחות.