תכלית מזויפת

מתוך הפלייליסט: “תכלית אבולוציונית” (Evolutionary Purpose) 

הסרטון המקורי:* 6.6 Fake purpose*

במאמר הקודם עסקנו בשאלה כיצד קובעים את התכלית - מי מקשיב, ואיך. במאמר הנוכחי נעסוק בסכנה שאורבת לתהליך: תכלית מזויפת.

ההייפ סביב תכלית

המילה “תכלית” נשמעת יותר ויותר. יש הייפ סביבה. כל ארגון מרגיש שחייב להכריז על תכלית - ובמובנים רבים זה פשוט חידוש אופנתי של הצהרת המשימה שכל ארגון כבר שנים אמור להחזיק. לפעמים עם טוויסט נוסף: “ארגון מונע-תכלית”, “ארגון בעל תכלית” - לרוב כדרך להציג פנים נחמדות לעולם החיצון ולהגביר מוטיבציה.

האמת היא שרוב זה הוא מה שצריך לקרוא לו תכלית מזויפת. כי תכלית היא לא משהו שמכריזים עליו. זה לא משהו שמחליטים עליו. זה משהו שחשים - משהו שמגיע ממקום שבו שומעים ומזהים מה הארגון רוצה להיות ולהציע לעולם. ורוב הצהרות התכלית הקיימות אינן כאלה.

איך מזהים תכלית מזויפת?

די קל לזהות תכלית מזויפת. אם התכלית שהארגון מכריז עליה מקיפה כל מה שהארגון כבר עושה - זו כמעט בוודאי תכלית מזויפת. מסתכלים על מה שכבר עושים, שמים עליו עטיפה אצילה - אבל זה לא מאלץ לעשות בחירות.

תכלית אמיתית היא הדבר שמאלץ לעשות בחירות. בשיחה עם מנכ“לית חדשה של ארגון גלובלי גדול ומכובד, היא הודתה שהתכלית שהגדירו נשמעת יפה - אבל חסר לה קצה. וזה נכון: תכלית אמיתית גורמת לומר כן למספר דברים, אבל גם לומר לא למספר דברים. אם הצהרת התכלית כל כך רחבה שאינה עוזרת לומר לא לכלום - היא מזויפת.

כשהתכלית מאפשרת להמשיך לפגוע

דרך נוספת לזהות תכלית מזויפת: אם היא מאפשרת להמשיך לעשות דברים הרסניים בעולם - היא מזויפת.

האמת היא שכל כך הרבה ממה שעושים בעולם העסקי - ולרוב גם בארגונים ללא כוונת רווח, בחינוך ובבריאות - הרסני ביסודו. זה דיון שצריך להתחיל לנהל.

לאחרונה לאלו הגיע לשלושה מבחנים פשוטים כדי לבדוק האם מה שהארגון עושה מועיל לעולם או הורס אותו. הם זהים לאלו שהוצגו במאמר הקודם - אבל כאן הם מוצגים כמבחן לתכלית עצמה:

מבחן ראשון - ללא שיווק: מה היה קורה למכירות אם לא היה מותר שיווק או פרסום? אם המכירות תלויות בהזרמת מאות מיליוני דולרים ליצירת צרכים כוזבים - זה אומר שהעולם לא באמת צריך את המוצר. במובנים רבים המוצר הרסני.

מבחן שני - שקיפות מלאה: מה היה קורה למכירות אם לפני כל רכישה היה חובה לראות סרטון של חמש דקות על איך זה נוצר? במקרה של קוקה-קולה - לראות את כל הסוכר, את בקבוקי הפלסטיק שיזהמו אוקיינוסים למאות שנים, את ריקון מאגרי המים, את תנאי העבודה הנוראיים בחלק מהמפעלים, ואת מאמצי הלובי הסודיים למנוע מאנשים לדעת מה יש בבקבוקים. מה היה קורה למכירות?

מבחן שלישי - עלות מלאה: מה היה קורה אם המוצר נמכר בעלות האמיתית שלו? קוקה-קולה - אם כל ההשמנה, כל עלות המים האמיתית, כל עלות הזיהום - היו נכללות במחיר. כמה מהמוצר הזה עדיין היו מוכרים?

זהו מבחן יפה לכל ארגון. אם חלק מהתשובות מפוקפקות - אפשר להתחיל לתהות: מה באמת התכלית שלנו, אם מה שאנחנו מייצרים הרסני?

אל תברחו בקלות מדי

תכלית קוקה-קולה היא משהו כמו “להביא אושר ואופטימיות ולרענן את העולם.” זו לא תכלית אמיתית. זו תכלית מזויפת. אם מקשיבים באמת מבפנים למה העולם צריך מהארגון הזה - לא יוצא מה שקוקה-קולה עושה היום. וקוקה-קולה היא רק דוגמה. המבחן הזה תקף לכל ארגון.

קטע זה לא נועד לעשות חיים קלים. אולי אתה מבין שיש תוצרים שלא מתאימים לתכלית שמביאה משהו חיובי לעולם. ואין תשובה קלה לזה. יש הרבה חמלה לעובדה שכל כך הרבה ממה שעושים הרסני, ושהרבה פרנסות תלויות בזה.

אין בחירות קלות. אבל מה שאתה מוזמן לעשות הוא לא להכריז על תכלית מזויפת - אלא באמת להישאר עם הסוגיה הקשה: “כל כך הרבה ממה שאנחנו עושים עכשיו הרסני. אני לא יודע מה התשובה ומה נעשה עם זה - אבל בואו נישאר עם הדבר הזה, נישאר בהקשבה, ונראה אם תשובות כלשהן צצות למה שיכולה להיות התכלית האמיתית שלנו.”

כשתכלית היא לא מסמך

אחד הארגונים שאני הכי אוהבת בישראל הוא חיים וסביבה - ארגון הגג של ארגוני הסביבה בישראל. אני אוהבת אותו מהרבה סיבות: את הפתיחות שלו לשמוע מכל הארגונים החברים בו ולתת להם להשפיע על מה שהשדה הסביבתי מחליט לשתף פעולה לגביו, את דרך ההתנהלות שלהם, את העובדים שם.

אבל הדבר שאולי הכי מרגש אותי בחיים וסביבה הוא החיבור שלהם לתכלית האבולוציונית שלהם. ארגון שרואה באמת את הקשר ההוליסטי שיש לסביבה עם שאר תחומי החיים - ומדבר על זה מצד אחד באומץ, ומצד שני ברגישות שמאפשרת קואליציה רחבה. חיים וסביבה לא מצהירים על התכלית שלהם - הם חיים אותה.

ארגונים שלא מחוברים לתכלית האבולוציונית שלהם יש בלי סוף - הם בכל מקום. ולכן יש חשיבות לשים שנייה אור על ארגון שכן.

במאמר הבא נעסוק בשאלה שמטרידה הרבה מנהיגים במעבר לתיל: האם אנחנו עדיין צריכים תכנון אסטרטגי - ואם לא, מה עושים עם הדחף המוכר לתכנן הכל?