התכלית ככוכב מנחה

מתוך הפלייליסט: “תכלית אבולוציונית” (Evolutionary Purpose) 

הסרטון המקורי:* 6.3 Purpose as the guiding star*

במאמר הקודם עסקנו בתכלית אבולוציונית מעבר למקסימיזציה ושימור עצמי - בדחף הטבעי לגדול ולשרוד, ובמה שקורה כשמתחילים להקשיב לתכלית במקום. במאמר הנוכחי נדבר על משהו שונה במקצת: על בהירות התכלית עצמה - כוכב המנחה שמאפשר לכל השאר לקרות.

בהירות לתכלית - למה היא הכרחית

במאמר הראשון על תכלית אבולוציונית דובר על כך שהיא יותר מסתם הגדרה ברורה של תחושת תכלית. אבל כאן רוצים לעסוק בדיוק בזה - בבהירות לתכלית - כי זה עדיין מועיל מאוד, ובעצם הכרחי לחלוטין כדי שתכלית אבולוציונית תוכל להתממש ולהמשיך להקשיב, לחוש ולהגיב.

רוב הארגונים כיום שמגדירים תכלית עושים זאת מסיבות שגויות. עושים זאת כי זה אופנתי - צריכה להיות תכלית, צריך משהו לדוח השנתי ולשים באתר. אז רואים בזה בעיקר כלי שיווקי, או אולי דרך לתמרן עובדים להיות יותר מונעים: “בואו נניף תכלית נעלה על מה שאנחנו עושות, ובאופן זה אנשים יהיו מונעים - לא רק בגלל כסף.”

מנקודת מבט של ארגון תיל, מה שמדברים עליו כאן הוא לא משהו שנראה טוב מבחינה שיווקית או להגברת מוטיבציה, אלא הכרה בכך שהארגון משרת משהו חשוב שרוצה להתממש בעולם - להביא יותר אמת, טוב או יופי לעולם. הארגון הוא כלי לממש משהו שרוצה להתממש דרכו. ההכרה במציאות הזאת, וניסיון לתת לה מילים.

כשדברים מתפתחים בקלות

דבר אחד שקורה כשמצליחים לעשות את זה - לזהות את התכלית ולהקשיב אליה ברציפות - הוא שדברים מתפתחים הרבה יותר בקלות. יש קלות כמעט פסיבית, כמעט חסד, שיכולה לקרות.

במאמר מרתק של רומי גרהרדט, שמשתמשת בקונסטלציות מערכתיות כדי לעזור לארגונים, היא מספרת סיפור מרתק על משפחה שבבעלותה מלון בגבול איטליה-אוסטריה. הייתה להם תוכנית לבנות מלון ספא חדש, גדול ויוקרתי בהרים - מלון יפהפה. עבדו על זה שש-שבע שנים ועדיין לא התחילו בנייה, כי התהליך היה קשה ומכאיב להפליא.

רומי עוזרת למשפחה להסתכל על הפרויקט דרך עבודת קונסטלציה - דרך להקשיב לתחושה האינטואיטיבית בגוף לגבי מה התשובה הנכונה. דרך הקונסטלציה הגיעו להבנה: בואו נזנח את הפרויקט הקיים ונתחיל לגמרי מאפס, כאילו לא עשינו כלום.

אז מתחילים שוב מאפס - איזה אדריכל לשכור, לעשות תוכניות, לקבל אישורי בנייה, להחליט מי יבנה. מיליוני החלטות - שיווק, תמחור, איך לקרוא לחדרים. בכל החלטה מרכזית, לצד הניתוח הרציונלי, השתמשו גם בקונסטלציה מערכתית כדי להקשיב לתכלית של הפרויקט. ומה שקרה היה קלות מדהימה. בין הזמן שהתחילו מחדש לזמן שהאורחים הראשונים נכנסו - פחות משנה וחצי. מהיר ויפה להפליא, כי הצליחו להקשיב ברציפות לתשובות האינטואיטיביות: מה נדרש עכשיו, מה התכלית האבולוציונית מזמינה אותנו לעשות.

אנחנו רק מגרדים את פני השטח של ההבנה האמיתית של כוח ההקשבה לתכלית. זו אחת הסיבות שבהירות לתכלית הכרחית - היא מאפשרת להקשיב ברציפות, ואז דברים מתפתחים בקלות מדהימה.

תכלית ויישור קו בארגון עם ניהול עצמי

סיבה נוספת מדוע בהירות לתכלית מועילה היא שכשעוברים לכיוון ניהול עצמי - היא יוצרת יישור קו. כבר לא צריכים היררכיה שתסתכל על כל היוזמות השונות ותחליט כן או לא. בהירות התכלית המשותפת יוצרת את היישור הזה מעצמה.

האם חייבים להצהרה כתובה?

כשמדברים על הצהרות תכלית - לכתוב את התכלית במשפט - מעניין שבורצורג מעולם לא הרגישו צורך לעשות זאת. ובכל זאת בורצורג הוא ארגון מונע-תכלית להפליא, שכל הזמן מקשיב למה שנקרא עכשיו ואיך צריך להתאים למה שהתכלית דורשת. התכלית חיה שם דרך סיפורים ושיחות.

אז השאלה היא: האם באמת צריך לכתוב את זה? האם חייבים משפט אחד?

לאלו עצמו מעולם לא כתב הצהרת תכלית - לא עבור עצמו, ולא עבור “המצאת ארגונים מחדש” וכל המערכת האקולוגית שנולדה סביב הספר. הוא פשוט ידע שצריך לחקור ולכתוב - וזה היה מספיק.

אם מרגישים שכן, שיהיה מועיל לכתוב את זה - כדאי להיזהר מאוד מהאופן שבו כותבים, שזה לא יהפוך חסר חיים, שלא יאבד את האנרגיה והחיות שלו. זה קורה הרבה פעמים כשמנסים לשים את זה במשפט קצר. אין תשובה אחת לאיך - אולי כתיבה בפסקה, בשפה עשירה ומעוררת ולא במשפט הכי קצר ויבש שאפשר. אולי יש ציור שהוא חלק מזה, כי ציור מעורר הרבה יותר. אולי יש סרטון. כדאי לחשוב על זה לעומק.

תכלית דרך גבולות

ליוויתי ארגון קהילתי שבו התכלית הייתה ברורה בעיקר מהגבולות שלה: ללא חד“פ, ללא בשר, א-מסחרי. בתוך הגבולות האלה - הכל אפשרי, ויש מערך תמיכה גדול לכל יוזמה, פרויקט ופעילות.

יש להם גם מסמך - עשרה עקרונות שעבדו עליו יחד, מרשים ומעורר השראה - אבל לא כל חברי הקהילה מכירים אותו לעומק. עם זאת, לכולם יש בהירות לגבי התכלית. למה? כי הגבולות מדברים בעד עצמם. כשמישהו רוצה להרים יוזמה, הוא לא שואל “האם זה בתוך התכלית?” - הגבולות מחברים ישירות אליה.

זה מזכיר לי את מה שלאלו אומר על בורצורג: התכלית לא חייבת לחיות במסמך - היא יכולה לחיות בסיפורים, בשיחות, ובגבולות שבחרנו יחד.

מה התרומה הייחודית שלנו?

ואם יש בהירות לגבי מה שמרגיש כתכלית הארגון - לפחות לעכשיו, כי ממשיכים להקשיב וזה עלול להשתנות - זה יכול להיות מעניין לקבוצות שונות בארגון לחשוב על התכלית הזאת ולשאול: מה התרומה הייחודית שלנו לתכלית הזאת? אנשים מגלים מחדש - אולי דרך סיפורים - מה התרומה שלהן לתכלית הרחבה. זה נותן תחושת יישור קו לצוות ומאפשר לו להמשיך להקשיב ולחוש ולהגיב: האם התרומה הזאת עדיין מרגישה נכון? מה התרומה שלנו לתכלית הרחבה דורשת מאיתנו עכשיו?

במאמר הבא נעסוק בשאלה אמיצה: האם יש לך את האומץ להתמודד עם המציאות? מה קורה כשהקשבה לתכלית מגלה שמה שאנחנו עושים - הרסני?