מה הבעיה עם המילה "חזון"?

מתוך הפלייליסט: “תכלית אבולוציונית” (Evolutionary Purpose)

 הסרטון המקורי:* 6.12 Why I don’t like the word “vision”*

במאמר הקודם עסקנו באינדיקטורים ויעדים. במאמר הנוכחי נעצור על פרט שנראה כמעט טריוויאלי - שאלה של שפה. אבל דווקא בגלל החמקמקות שלו, הוא חושף משהו עמוק על הדרך שבה אנחנו חושבים על ארגונים.

מה בעייתי במילה “חזון”?

לעתים קרובות יש לאנשים חזון עבור הארגון - שלוש או חמש שנים קדימה. “בעוד שלוש שנים נהיה נייטרליים לחלוטין מבחינת פחמן.” “בעוד חמש שנים נהיה בינלאומיים ובכל היבשות.”

לפעמים מעניין לשתול חזון מהסוג הזה - ובכל זאת, משהו במילה “חזון” בעייתי.

מהפרספקטיבה של תכלית אבולוציונית, “חזון” עדיין נשמע כמו משהו שאנחנו רוצים מהארגון - משהו שאנחנו כופים עליו, מקרינים עליו. “יש לי את החזון הזה שהארגון בעוד שלוש שנים יהיה שם.”

מתוך הפרספקטיבה של תכלית אבולוציונית, זה עדיין נשמע כמו הדרך הישנה של חיזוי ושליטה - שיש לנו תוכניות אסטרטגיות, שיש לנו רצון עבור הארגון. והשינוי שרוצים לעשות הוא להגיד: זה לא קשור אלי - זה קשור לארגון. להקשיב לאן הארגון הזה רוצה ללכת.

“קריאה” במקום “חזון”

עדיין יש טעם להשתמש במילה “חזון” - היא כל כך נפוצה, כולם מבינים אותה. אבל מילה שאולי נותרת מתאימה יותר היא “קריאה” (call).

מה הקריאה שאני שומע? מה התחושה שלא אני, אלא הארגון עלול לרצות להיות בעוד שלוש שנים?

בגרמנית אומרים “Beruf”, בצרפתית “Appel” - מה קורא לי? זו מילה יפה והיא הופכת אותנו להרבה יותר ענווים ולהרבה פחות בטוחים. יש משהו ב“חזון” - כמו תוכנית או החלטה, כמו לשתול דגל על אדמה חדשה שאני כובש.

וכשזו קריאה, יש משהו הרבה יותר עניו והרבה יותר מהוסס. להיות כל הזמן מוכן להקשיב ולראות - אולי הקריאה השתנתה, אולי אני מבין אותה טוב יותר.

ההזמנה

במקום לדבר על חזון - האם תוכלי לדבר על קריאה? איזו קריאה אתה שומע מהארגון?

חזון או קריאה - ויכוח פנימי

אני אוהבת את המילה “חזון” - מתוך השורש שחוזה, של חזות. לא ממקום של שליטה ופרטים מדוקדקים, אלא מתוך תמונה גדולה. באנגלית vision - שזה גם מתוך המבט. המילה מכילה את החיזוי, שאפשר לתרגם ל-predict (שמרמז על רצון לשלוט על העתיד) אבל גם ל-foresee (שוב הראייה).

ולי יש נטייה חזקה לחזון. חלק משמעותי מהזהות שלי נבנה מתוך “פרויקט ונוס” - חזון מדהים לאיך האנושות יכולה להתנהל בהרמוניה. אני אוהבת לדמיין את העתיד הטוב: שלום ופיוס שמביאים לקץ המלחמות, שפע ושוויון שמתגברים על עוני ובזבוז, תחבורה יעילה ואקולוגית, משילות שמתנהלת במעגלים, מגוון חיים שיוצא מכלל סכנה. כמו Imagine של ג’ון לנון - רק בהגזמה ולפרטים.

אז אני מגיעה לסוגיה עם סימן שאלה: האם אהבתי לחזון היא חיפוש אחר אשליית ביטחון בעולם מורכב, הנמנעת מהקשבה למה שמבקש להתהוות? (כמה מעניין - ראייה מול שמיעה, שני חושים שונים.) או שמא החזון רוקד יפה בין בהירות לעמעום, באופן מזמין ומאפשר? אולי מכיוון שהחזון רחוק והדרך ארוכה ולא ידועה - יש לו דווקא יותר מקום.

אני יוצאת מהמאמר הזה עם יותר שאלות מתשובות.

זהו המאמר האחרון בסדרה על תכלית אבולוציונית. בסדרה הבאה נפנה לשאלה שמטרידה רבים: מה עושים כשהמנכ״ל לא בעניין?