מודל לחיקוי לשלמות

מתוך הפלייליסט: ״שאיפה לשלמות”(Striving for Wholeness) 

הסרטון המקורי:* 5.4 Role modeling wholeness*

במאמרים הקודמים חקרנו את משמעות השלמות, החסמים התרבותיים ואיך לדבר עליה. במאמר הנוכחי נתמקד בתפקיד המיוחד של מנהיגים כמודל לחיקוי לשלמות.

הכוח המיוחד של מנהיגים

אם אתה מנהיג בארגון שלך, כל העיניים יהיו נתונות עליך בכל הנוגע לשלמות. אנשים צופים בקפידה רבה, עד כמה אתה יוצר מרחב שמרגיש בטוח מספיק כדי שאנשים יוכלו להופיע שלמים. או עד כמה, בין אם אתה רוצה זאת ובין אם לא, יש משהו באופן שבו אתה מופיע שגורם לאנשים להרגיש לא בטוחים. אתה כמעט כמו זרז כימי שקובע איזה סוג של אווירה נוצרת.

זה הכוח שאנשים בכירים מחזיקים על הארגון שלהם. לאורך זמן, זה עשוי להתמעט אם תלך לכיוון ניהול עצמי. אבל כרגע זו המציאות אם אתה מנהיג בארגון שלך. לכן זה באמת חשוב איך אתה מופיע. זה מעבר למה שאתה אומר - זה כל הנוכחות שלך. האם אתה יוצר נוכחות שגורמת לאנשים להרגיש שזה בסדר להרגיש שהם יכולים להיות עצמם או שלא, זה מקום שבו הם צריכים להיות זהירים?

שני עמודי התווך: הובלה ואי-תגובה

מודל לחיקוי של שלמות מתחלק לשני דברים עיקריים: להוביל ולא להגיב.

להוביל בשלמות

בהתחלה, כשזה לא חלק מהתרבות, אתה צריך להוביל בשלמות. נאמר שאתה אומר “בואו נעשה פגישה עם צ’ק-אין שבו כולם פשוט במהירות משתפים - איך אני הבוקר? האם יש משהו שמונע ממני להיות כאן במלואי? משהו שאני צריך להוציא מהחזה?”

רמת העומק שאתה תביא לזה תקבע את הרמה שכל השאר יביאו אליה. אני זוכר את תמי סימון מ-Sounds True שאמרה שהיא מרגישה שהיא מוכנה תמיד להיות זו שהולכת עמוק כדי לאפשר לאחרים ללכת עמוק. אז אם תאמר “כן, אני בסדר הבוקר, חוץ מהפקק הזה בדרך”, כולם יקלטו ויגידו משהו שטחי.

אם תאמר משהו עמוק, שבא מהלב, אז אחרים ירגישו את אותה הרשות. יש משהו במודל של הובלה, להופיע ברמת פגיעות שעלולה להיות חריגה כרגע בארגון.

לא להגיב - להישאר פתוח

החלק השני הוא לא להגיב. הכוונה היא לא להיכנס למצב הגנתי, מפוחד, רפלקסיבי. מדעי המוח מלמדים אותנו שבבסיסו המוח אומר שיש שני מעגלים שאנחנו יכולים לפעול מהם. אנחנו יכולים לפעול ממקום של פתיחות, מקום של אי-שיפוט שבו הניאו-קורטקס מעורב, או שאנחנו יכולים ללכת למצב רפלקסיבי מפוחד יותר כשחלק ישן יותר במוח שלנו - האמיגדלה - מופעלת כשמשהו אפילו מעט לא בטוח ואנחנו הולכים למצב ריאקטיבי.

אני בטוחה שאתה יכול לזהות אנשים בפגישות בשני המצבים האלה - פתיחות, נכונות להקשיב, לחקור, לעכב את השיפוטיות והרגעים שבהם אדם מופעל ומגיב בלי להקשיב.

מה שאתה רוצה זה, ככל הניתן, זה לבוא ממקום של פתיחות. כי אם אתה אדם בכיר בארגון, אפילו אם אנשים אחרים נהיים עצבניים, כשאתה הולך למקום של פתיחות, אנשים אחרים יילכו אחריך לשם. אם אתה נכנס למקום של פחדנות, אנשים יצטרפו אליך גם שם.

האתגרים המיוחדים של מנהיגות

יש לך הרבה כוח על האווירה שנוצרת וזה אתגר מיוחד למנהיגים להיות במצב של פתיחות. זה בגלל שני דברים:

משקל האחריות: יש משקל של אחריות על הכתפיים שלך שיכול בקלות לגרום לך לפחד - האם אנחנו מקבלים את ההחלטה הנכונה בפגישה הזו? האם זה הולך טוב? כי אתה עלול להרגיש יותר אחריות כמנהיג בכיר מאשר אנשים אחרים.

ציפיות מעוותות: יש את הציפיות המעוותות שיש להרבה אנשים מהמנהיגים הבכירים שלהם - שמנהיגים בכירים אמורים תמיד להיות בשליטה, לעולם לא להראות חולשה, תמיד לדעת לאן הדברים הולכים, לעולם לא להסס. זו ציפייה חזקה מאוד שיכולה במהירות להכניס אותך למצב מפוחד כמו “כולם צופים בי ואני צריך להעמיד פנים”.

עבור הרבה מנהיגים זה בעצם מסע שלם - ללמוד לא לתת לעצמך להיות מושפע מהמשקל הזה של אחריות וציפיות ופשוט ללמוד, ככל הניתן בכל רגע, להיות במצב של פתיחות.

תרגיל מעשי: שלושה שלבים לפתיחות

אלו שאלות שיעזרו לך לחקור את עצמך קצת:

מה הסיטואציות שדוחפות אותך למצב של סגירות, רפלקסיביות או פחדנות?

עבור כמה אנשים זה אולי כשהתוצאות רעות, כשהמצב מתדרדר. עבור אנשים אחרים, זה פשוט כשיש החלטה קשה שצריך לקבל ואין את כל האלמנטים ולא בטוח שזו ההחלטה הנכונה, אבל החלטה צריכה להתקבל - זה עלול לגרום לי להתכווץ ולהרגיש פגיע. עבור אנשים אחרים, זה פשוט הסיכון של לא להיות אהוד על ידי אחרים, לעשות משהו לא פופולרי, לפגוע במישהו - זה עלול להכניס למצב רפלקסיבי.

חקור את זה בעצמך - מהם רגעים שבהם אתה מתכווץ?

יש שלושה שלבים למה שאתה יכול לעשות כדי ללמוד להיות יותר ויותר במרחב של פתיחות, ללא קשר לנסיבות:

שלב 1: הכרה

פשוט לאמן את השריר להבין “זה עתה התכווצתי, תן לי להיפתח שוב”. פשוט ההכרה הזו. כמה אנשים מוצאים שעשיית מיינדפולנס, מדיטציה, למידה להתבונן בעצמך זה תרגול חזק מאוד, כך שאתה באמצע פגישה פתוחה ופתאום אתה מתכווץ ונהיה מפוחד ואז אתה אומר “אה, למדתי להתבונן בעצמי, תן לי להירגע שוב”.

בספר לאלו מדבר על התרגול הזה ב-Heiligenfeld, יש את השרשרת הזו של בתי חולים לבריאות הנפש בגרמניה שבהם יש תרגול שבכל חדר ישיבות יש פעמונים קטנים. בכל פגישה יש מתנדב שלוקח אותם ותפקידו לצלצל ברגע שהם מרגישים שמשהו לא עובד בפגישה - שהולכים למצב סגור, רפלקסיבי, מפוחד. ואז כולם שמים לב. זה תרגול יפה כך שלא רק אתה צריך להיות מודע לזה, כולם עכשיו מודעים לזה.

זה השלב הראשון - פשוט להיות מודע ולהבין “אה, אני בעצם במצב הזה”.

שלב 2: פתיחה

כשאתה מתכווץ, איך אתה יוצא מזה? עבור כמה אנשים זה עלול להספיק פשוט לקחת נשימה עמוקה, להוריד את הכתפיים, לשבת במצב נוח. לחלק הדרך הקלה ביותר לעשות זה היא לשתף בגלוי את השיחה הפרטית שהתחלת לנהל. כשאתה במצב סגור רפלקסיבי, אתה פתאום מתחיל לנהל שיחות פרטיות שונות מהשיחות שאנחנו מנהלים כאן בחוץ. יש לנו שיחה כאן בחוץ, אבל יש משהו אחר שקורה כאן בפנים.

פשוט להגיד את זה, להגיד “אתה יודע מה? שמתי לב שזו שיחה מורכבת כי אני לא רוצה שתיפגע ויש משוב קשה שאני רוצה לתת לך” - פשוט בכך שעשית זאת, אין יותר שיחה פרטית. או “אני מפחד כי זו החלטה גורלית ואני מרגיש שאין לנו את כל המידע ובכל זאת אנחנו צריכים לקבל החלטה” - אמרת את זה, עכשיו זה בחוץ בגלוי ועכשיו באפשר לדבר על נושא אמיתי.

זו מחווה - לקחת את השיחה הפרטית, ולשים אותה באמצע הפינה של החדר. ופתאום אני שוב במצב נפשי פתוח.

שלב 3: עבודה פנימית

אם אתה שם לב שיש דפוסים חוזרים, מקומות שבכל פעם אתה מופעל, אז אולי כדאי להיכנס לעומק יותר ולעשות עבודה פנימית. אם אתה שם לב שיש משהו בנוגע לפגיעה באנשים אחרים או סתם האפשרות לפגוע בהם שמכניס אותך למצב רפלקסיבי, אולי זה מרחב מתאים לחקירה עם כל מודליות שאתה עושה לעבודה - אולי כל צורה של טיפול, טיפול בדיבור או טיפול גופני או מה שזה לא יהיה, כי יכול להיות שיש סיפורים עמוקים יותר מאחורי הטריגר הזה שמפעיל אותך בכל פעם.

קבלת משוב והכנה למצבים חשובים

דבר אחד שאתה כמעט מחויב לעשות אם אתה מנהיג בכיר בארגון הוא לבקש ממישהו להתבונן בך ולתת לך משוב על איך אתה מופיע ואיך אתה עוזר או מפריע לשלמות שאתה רוצה להזמין אנשים אליה. הזמן מלווה פשוט להתבונן בכמה מהפגישות שלך או תן את המנדט הזה לשניים או שלושה אנשים בארגון. תגיד להם “היי, אני רוצה ללמוד, אני רוצה להיות יותר מודע לאיך הנוכחות שלי משפיעה על אנשים אחרים. תוכלו לתת לי משוב על זה?” זה תרגול יפה.

ואז ברור שלפגישות חשובות באמת, כמו אם אתה עושה סדנה עם כולם בארגון על נושא חשוב באמת, אולי כדאי שיהיה מנחה שמוביל את זה אם אתה לא מרגיש מספיק חזק או מספיק בטוח עדיין שאתה יכול באמת ליצור את הפתיחות וההזמנה הזו - זה בסדר גמור, זה מה שהרבה ארגונים עושים.

מנהיגה שמובילה בפגיעות

מורתי רבתי וחברתי, מאיה רימר, היא דוגמה מדהימה למנהיגה כזאת. מאיה מביאה פגיעות אמיתית - משתפת מחייה האישיים או מהתהליכים שהיא עוברת בקבוצה. ראיתי אותה בוכה לא מעט בזמן הסדנאות והעבודה המשותפת שלנו. גם כשאנחנו עובדות בצוות, הצ’ק אין שלה תמיד פותח את הלב.

למדתי ממנה את זה ואני גם מביאה את עצמי במלואי - את החששות שלי, את המקומות שבהם לא הייתי מספיק טובה, את הכאב שלי ממה שקורה במציאות. אני רואה איך זה משפיע על הדינמיקה הקבוצתית, גם ברגע וגם לטווח ארוך.

סיכום

אבל בבקשה רק זכור את זה: אם אתה מנהיג בכיר בארגון, הדרך שבה אתה מופיע קובעת במידה רבה איך אנשים אחרים יכולים להופיע. אז בכל האמצעים, עשה קצת מהעבודה הפנימית שלך כדי לעזור לאחרים להופיע יותר במלואם. ובדרך הזו אתה תופיע יותר במלואך והחיים שלך יהיו עשירים ויפים יותר.

במאמר הבא נעסוק בהזמנת שלמות בשיחות אישיות - איך ליצור רגעי שלמות בשיחות אחד על אחד.