שני סוגי כאב לאורך המסע

מתוך הפלייליסט: “הבנה/ אי הבנה של ניהול עצמי״ (Mis/understanding self-management) הסרטון המקורי:* Two types of pain along the journey*

במאמר הקודם דיברנו על השאלה האם צריכים צוות “בפסגה”. עכשיו נעסוק בנושא חשוב: הכאב שמגיע עם המעבר לניהול עצמי.

הציפייה למסע קל

בואו נדבר על כאב. כמובן שאנחנו מאחלים שמעבר לניהול עצמי יהיה קל יותר, שתהיה הפלגה חלקה. כשאנחנו עוברים לניהול עצמי כולם מקבלים את האפשרות להיות בעלי כוח, אז מה יש לא לאהוב בזה? היית מקווה שכולם יריעו לזה.

ובכל זאת, לאלו שיתף שהוא נהג להאמין שמעבר לניהול עצמי לא יכול להיות חסר כאב.

שני סוגי כאבים

אנחנו צריכים להבחין בין שני סוגי כאבים: כאב גדילה וכאב נמנע.

כאב גדילה

כאב גדילה - זה הכאב הזמני הכרוך בעובדה שניהול עצמי דוחף אותנו לגדול לגרסה גדולה יותר וחזקה יותר של עצמנו, והמעבר הזה יכול להיות קשה וכואב.

דוגמאות לכאב גדילה

אנשים שמגיעים ממקום של קורבנות

המקרה הכי שכיח הוא אנשים שמגיעים ממקום של קורבנות. וזה לא מפתיע - כל כך הרבה ארגונים מתייחסים לאנשים, במיוחד בתחתית הפירמידה, כל כך גרוע. אנשים למדו שזה מסוכן לקחת יזמות, מסוכן להעז, והרבה יותר קל להיות במצב שבו אתה פשוט עושה מה שאומרים לך, ואז אם אתה לא אוהב את זה, אתה יכול להאשים אנשים אחרים.

זה מצב שלא רק למדנו בעבודה, אלא הרבה אנשים חוו חוויות כואבות במהלך 12 שנות הלימוד שלהם. זה בעצם תהליך עמוק במיוחד לצאת מהמצב של קורבנות אל עבר העוצמה שלך. כמובן בסוף אנשים משתפים כמה הם שמחים שהם עשו את זה, אבל זה שינוי עמוק מאוד שקל מאוד לזלזל בו לאלה שהיה להם מזל להיות בעמדות כוח ושבשבילם זה די טבעי לעבור אל עבר העוצמה שלהם.

אנשים שרואים את הזהות שלהם כמנהלים

אנשים אחרים שזה יכול להיות כואב עבורם הם אנשים שרואים את הזהות שלהם כמנהלים. עבורם זה באמת היה משמעותי לטפס בסולם הזה, הם טיפסו באמת קשה, הם אולי הראשונים מהמשפחות שלהם לעשות את זה. ואז פתאום להיאלץ להמציא מחדש את הזהות שלהם בדרך שונה מדרגות ותארים זה קודם כל דבר קשה מאוד לעשות נפשית ותודעתית.

זעזוע בהשקפת עולם

עבור אנשים אחרים זה יכול להיות פשוט שכל השקפת העולם הזאת של ניהול עצמי היא מזעזעת ומבלבלת. רגע, אם כבר אין לנו את ההיררכיות הברורות האלה בעבודה, מה זה אומר על המשפחה שלי, שבה יכולות להיות היררכיות ברורות מאוד בתפקידי מגדר או בין מבוגרים לילדים? אם אין לנו את זה בעבודה, מה זה אומר על התפקיד שלי כבעל או כאבא? עבור חלק מהאנשים זה יכול להיות מזעזע מאוד.

לא לזלזל בכאב הגדילה

זה כדאי ומטיב לא לזלזל בכאב הגדילה הזה. שוב, זה לא לנצח, אבל עבור חלק מהאנשים זה דבר אמיתי. התפקיד שלנו הוא לייצר הקשר שעוזר לאנשים לנווט דרך זה הכי טוב שאפשר, הכי מהר שאפשר, הכי פחות כואב שאפשר.

איך לעזור עם כאב הגדילה?

מלוות אישיות

דרך אחת לעשות את זה - זה בעצם לנהל שיחות שהכאב הזה יאמר וינוסח ויובן. אפשר לעשות את זה עם מלווה. יש כמה ארגונים שבמסע לניהול עצמי מעסיקים מנחות זמינות לכולם. יש בעיה שחלק מהאנשים שמרגישים הכי הרבה כאב לא מבקשים מנחה. יש שאלה אמיתית איך האנשים האלה יכולים בכל זאת לקבל עזרה.

שיחות קבוצתיות

אבל לצד מלווה אישית, משהו חזק באמת הוא לנהל שיחות קבוצתיות על הנושא הזה. תביאו את כל הנהלת הביניים לשעבר של הארגון שלכם או של יחידה ספציפית ותדברו על זה - על הכאב שמגיע עם זה, ויחד עם זאת אולי גם על האור בקצה המנהרה.

זה משחרר מאוד עבור הרבה מנהלים לשמוע שהם לא לבד בזה. הם לא מוזרים, זה לא רק הם. לראות שגם אנשים אחרים נאבקים בזה, חלקם כבר התקדמו ואוהבים את זה ורואים את היתרונות של כבר לא להיות מנהל.

יש משהו חזק במעגלים הקבוצתיים האלה. אלו הזדמנויות נפלאות להביא שלמות - לא כמושג מופשט אלא כפעולה, לאנשים ללמוד שאנחנו יכולים לנהל שיחות עמוקות, להיות פגיעים, להוריד מסכות ושזה בסדר ושזה מועיל.

אם לא חשבת על זה, הייתי באמת מזמין ומעודד אותך לחשוב איך אתה יכול לעזור לאנשים שחווים את כאב הגדילה הזה.

כאב נמנע

עכשיו לצד כאב הגדילה, אני חושב שיש סוג אחר של כאב שאנחנו יכולים פשוט לקרוא לו הכאב הנמנע. וזה הכאב שיכול היה להימנע אם היינו מנהלים מעבר קצת יותר טוב.

עכשיו כמובן שום מעבר לא יהיה מושלם, חלק מהכאב הנמנע הזה במובנים מסוימים הוא בלתי נמנע. תמיד יהיו לנו כמה מהדברים במעבר שיוצר כאב לחלק מהאנשים בדרכים שיכולות היו להימנע.

השאלה האמיתית היא לא האם יכולנו לצפות את זה או לתכנן מעבר מושלם, אלא כמה מהר המערכת שלנו מתקנת את עצמה. ברגע שאנחנו שמים לב שיש משהו במעבר שגורם לכאב נמנע, כמה מהר המערכת מתקנת את עצמה.

דוגמאות לכאב נמנע

חוסר בהירות

הכי ברור ושכיח זה חוסר בהירות. בקטע קודם הוזכר איך לעתים קרובות עושים את הטעות הזאת - מפרקים מספר כללי משחק ברורים, מספר מבנים ומנגנוני קבלת החלטות, ולעתים קרובות לוקחים יותר מדי זמן לפני שמבהירים את כללי המשחק החדשים. זה עבור הרבה אנשים גורם לכאב אמיתי - הם אבודים, לא מבינים איך הדבר הזה עובד, מי יכול לקבל איזו החלטה על בסיס איזה קריטריונים.

לעתים קרובות הבהרה מוקדמת היא דרך נהדרת להימנע מחלק מהכאבים האלה.

קצב לא נכון

כאב אחר יכול לבוא מללכת מהר מדי במעבר או מללכת לאט מדי.

• ללכת מהר מדי - יש כמה שמהיום למחר אומרים “זהו” וכולם צריכים לעבוד ככה, וזה יוצר כאב אמיתי. לאנשים אין זמן להתרגל לזה.
• ללכת לאט מדי - לדוגמה נעשה פיילוט באזור אחד וכולם יודעים שהדבר הזה בא, אבל באזור אחר עדיין עובדים במערכת הישנה, והמנהל מיידע שמעבר יתחיל רק בעוד חצי שנה, וזה מבלבל.

המסר המרכזי

כשאתה שם לב שיש כאב בארגון שבא עם המעבר הזה לניהול עצמי - שוחח עם העמיתים ונסו להבחין האם זה כאב גדילה בלתי נמנע או כאב נמנע.

אם זה כאב גדילה בלתי נמנע, איך אתם יכולים לייצר הקשר, איך לייצר מרחבים לשיחות שהכאב יכול להיאמר ולהיות מוכר ומומר כדי לעזור ולעשות את זה חלק ככל האפשר, תוך הכרה מלאה שעבור חלק מהאנשים כאב תמיד יקרה.

אם זה כאב נמנע, אז משהו במעבר לא עובד כמו שיכול היה, אז חפשו את הדרך שהמערכת הזאת תתקן את עצמה.

שאלה אישית למנהיג

מעבר לזה, ברך על הכאב, הסתכל לתוכו וראה מה אתה עושה איתו. יותר מדי מאיתנו מרגישים לא נוח עם כאב ורוצים לטאטא את זה מתחת לשטיח ולהעמיד פנים שזה לא קיים, ואז הכאב הזה מתרקם.

אולי השאלה הכי עמוקה אליך כמנהיג היא: מה רמת הנוחות שלך עם אנשים אחרים שנמצאים בכאב? אתה יכול לקבל את זה? אתה יכול לראות את זה? אתה יכול לברך על זה? אתה יכול לפתוח שיחות שזה יקרה? אם אתה לא יכול, אז אולי זה קצה גדילה עבורך, ובמקרה הזה, זה מהותי עבורך למצוא אנשים בארגון סביבך, או מלווים חיצוניים שיכולים לתמוך בשיחה כזאת.

כאב שראוי להקשיב לו

יש יתרונות וחסרונות לכך שאני מגיעה מעולמות מאוד השתתפותיים ופתוחים, שאני פחות רגילה לסביבה עם הרבה כאבי גדילה. דווקא בגלל זה בהתחלה הפתיע אותי מאוד לראות אותה. היתרונות היו כה בולטים בעיניי שלא הבנתי מה העניין. עד שהקשבתי.

גם כשאנחנו יודעים שהפרק הבא יהיה מצוין, כל פרידה היא כואבת - לפעמים זה כמו איבר שנתלש. כל אחת מהדוגמאות שלאלו הביא מצוינות, חושפות כאב שורשי, ובכל מקרה יש שם תהליך.

דפני ליף אמרה לי פעם שהרעיון הוא לא לצמצם או לזרוק את האגו, אלא לשים אותו על השולחן. אימצתי את זה. הרבה מכאבי הגדילה שזורים גם באגו, והאגו הוא חבר - הוא האני שבא להגן עליי, גם ממני וגם מהסביבה.

שיחות טובות עם מלוות יכולות להיות ממש תהליך של ריפוי וצמיחה אישית, שכאשר הוא קורה בכמה מקומות ביחד - הוא ממש משנה תרבות ארגונית.

במאמר הבא - המאמר האחרון בסדרה זו - נדבר על אימוץ מערכת מוכנה: היתרונות והחסרונות של אימוץ הולקרטיה, סוציוקרטיה לעומת פיתוח שיטה משלך.