האם כדאי לתת שם למסע?

מתוך הפלייליסט: “פרספקטיבות על המסע” (Perspectives on the journey) 

הסרטון המקורי:* 2.8 Should you give the journey a name?*

במאמר הקודם דיברנו על הערך בלתת לצוותים להתחבט וללמוד. עכשיו נבחן שאלה אחרת: האם כדאי לתת שם למסע הטרנספורמציה?

יש שאלה שאולי לא נראית חשובה: **“איזה שם לתת לתוכנית הטרנספורמציה הזאת? ואיזה שם לתת ליעד?” **אבל בעצם היא מאוד משמעותית

העצה החזקה: לא לתת שום שם

מספר מנכ״לים נותנים עצה מאוד ברורה: “לא לתת לזה שום שם!” לא לתוכנית, לא ליעד.

זה מפתה לתת לזה שם - אחרת איך נדבר על זה?

האם אנחנו רוצים להיות ארגון תיל? או שאנחנו רוצים להיות ארגון בניהול עצמי? או ארגון אג׳יל (זריז)?

בארגונים גדולים יש את האופנה לתת שם לתוכנית שמובילה אותנו לשם - פרויקט אפולו, או פרויקט 20-30, או משהו כזה.

העצה החזקה היא לא לעשות את זה, להימנע מכך בכל דרך שהיא - וזאת משתי סיבות לפחות.

סיבה 1: להימנע מלהיות מטרה לירי

זה יעשה את החיים שלך יותר קלים מבחינת הימנעות מלהיות מטרה של אנשים לפגוע בה.

דוגמה: לורן לדו (Laurent Ledoux)

לורן לדו, יזם במשרד התחבורה הבלגי, מספר שלמרות שכמה עמיתים החמיאו שזה דבר גדול ורצו לתת לו שם ולעשות הכרזה גדולה - הוא התנגד לה.

למה? כי ליצור פיל - זה לייצר מטרה מושלמת לכולם לירות עליה.

וזה נכון גם לארגונים אחרים.

מה קורה כששמים שם?

אנשים נכנסים לדיון אינסופי לגבי ההגדרות של מה זה, על מה שהם תופסים כתכונות של זה, ומאיזה חלקים של הדבר הזה כן או לא מתאימים לארגון שלנו.

זה לא מאוד פרודוקטיבי.

או שאתה אומר שאנחנו רוצים להיות ארגון אג׳יל - ונכנסים לכל מיני סוגים של דיונים אינטלקטואליים על הפיל הזה שאנשים יכולים לירות, או להקרין את כל ההתנגדות שלהם.

סיבה 2: הזמנה לדבר בניואנסים

על ידי הימנעות מלתת לזה מילה אחת, אתה בעצם מזמין את הארגון לדבר בדרכים יותר ניואנסיות.

לספר סיפורים, להשתמש במשפטים מלאים.

בכך אתה מחויב לומר למה אתה מקווה, למה אתה כמה, למה אתה רוצה לעשות את זה, לאיפה אתה מזמין אנשים.

דוגמה: בורצורג (Buurtzorg)

לדוגמא בבורצורג - לא דה בלוק, ולא אף אחד אחר בארגון משתמש במילה אחת או במושג אחד למודל שלהם.

הם אפילו לא כתבו את התכלית שלהם בשום מסמך.

למה? כי יש ערך אמיתי פשוט לדבר על זה שוב ושוב, כל פעם במילים קצת שונות - כך שזה לא הופך להיות משהו שהפסקנו להקשיב כי שמענו את המילה האחת הזאת עשרת אלפים פעמים.

כך על ידי הימנעות מהמילה הזאת - אתה מכריח את עצמך להמשיך לספר את הסיפור, ממשיך להזמין, ממשיך לומר למה אתה מקווה.

ויש בכך משהו ממש חזק.

לדחות כמה שיותר

אולי בשלב מסוים מילה מסוימת תתהווה - אבל מומלץ לנסות לדחות זאת כמה שיותר.

ככל שאנשים יתמודדו עם “זה” יותר זמן וידברו על המשמעות האמיתית של “זה”, כך זה טוב יותר.

מה אומר לורן לדו?

לורן לדו אמר: “שאף פעם לא הייתה לנו מילה לכל העניין.”

אבל לפעמים יש פרויקטים קטנים שכן נותנים להם שם - לדוגמא פרויקט שיגדיר מחדש איך אנחנו מנהלים את הביצועים.

אבל שום דבר בשביל הדבר המקיף - כי הדבר הזה כל כך חשוב ובסיסי שזה מצמצם אותו, דוחס אותו לשם.

אזהרה: ארבעת עמודי התווך

מאותו מקום, כדאי להיזהר כאשר יש מגוון שינויים בחברה - לא להפוך אותם לרשימת עמודי תווך או שמות מפתים כמו “ארבעת עמודי התווך של הטרנספורמציה אלה”.

להישאר עם מה שחי - סיפורים ומשפטים מלאים.

מהחיים שלי: סוציו… מה?

“סוציו… מה?”

“סוציוקרטיה, זה מבנה ארגוני, שיטת קבלת החלט…”

בדרך כלל, אם זה לא אנשים שנלהבים כמוני לגבי מבנים אלטרנטיביים - גם אם זה יעניין אותם, זה הרבה פעמים ירגיש להם מסובך וניסיוני.

אבל אם אני אומרת שיש דרך לנהל פגישה שבה כל הקולות נשמעים והיא גם יעילה ממש, או שיש דרך לקבל החלטות באופן השתתפותי שהוא יחסית קצר וענייני ומוביל לתוצאות שמקובלות על כל הצוות - אז זה משהו אחר לגמרי.

חוץ מהמניעה של שמות מפוצצים או למידה מעמיקה לתוך מבנה והגדרות מסוימים - זה גם מאפשר חופש.

גם אדם שמכיר את המבנה אולי רוצה לאמץ את מודל הפגישה וקבלת ההחלטות, אבל המבנה הארגוני על טהרת הסוציוקרטיה גדול עליו - לפחות בינתיים.

ככה אני לא מסבכת ומאפשרת יותר התהוות של מה שמתאים באותו זמן.

ההזמנה

לכן ההזמנה היא: התנגד לפיתוי לתת שם.

המשך לספר את הסיפור במשפטים מלאים, המשך להזמין, המשך לומר למה אתה מקווה.

תן למסע לחיות בסיפורים, לא בתווית.

במאמר הבא נבחן: איזה חלק בזהות שלנו לא ישתנה?