איך אתה מחזיק את המסע קדימה? בין משבר להרפתקה

מתוך הפלייליסט: “מחשבות למנהיגים” (Thoughts for Top Leaders) 

הסרטון המקורי:* 1.7 How do you hold the journey ahead (Thoughts for top leaders)*

במאמר הקודם בחנו איך את תופסת את היעד - כמורכב או כפשוט. עכשיו נעמיק בשאלה: איך אתה חושב על המסע הזה שאתה נמצא בו?

שתי דרכים לחשוב על המסע

אתה חושב עליו כמסע מהנה? כהרפתקה?

או כמסע קשה שבו תגיע למקום טוב יותר?

העובדות האובייקטיביות מול התחושה

לא מדובר פה על העובדות האובייקטיביות של המסע. כמובן שיהיו רגעים של קסם, כמו כן גם רגעים קשים.

כל כך הרבה שאתה ואחרים תצטרכו א-ללמוד וללמוד מחדש (unlearn & relearn). הזהויות שלנו מעורערות, אנחנו צריכים להעריך מחדש מי אנחנו. יש תחושת אובדן שצפה מדי פעם, לפני שיוצאים מכך קורנים וחזקים יותר.

אך זה לא העניין המדובר פה. העניין הוא איך אתה מרגיש לגבי זה.

סיפור מפגישה של יועצים

פעם בפגישה של חברה של יועצים ויועצות הפועלת בניהול עצמי, בה היו כ-50 מהם, זה היה מפתיע לראות איך רוב היועצות - למרות ההצלחה - דיברו על זה כמסע קשה.

הם התלוננו על:

• איך לרוב האנשים אין את הכלים להחזיק באחריות בעצמם
• איך מערכת החינוך לא מכינה אנשים לזה

מצד שני, מייסד החברה סיפר סיפור אחר לגמרי.

בשבילו זה היה כיף. הוא אהב את זה. כמובן שהוא נתקל באותם קשיים.

אותן עובדות, שתי תפיסות שונות

אפשר להחזיק את אותן עובדות אובייקטיביות בדרכים שונות לגמרי.

השערה למדוע זה קורה:

היועצים שרואים את זה כמסע קשה משווים את כל מה שיש להם בראש ליעד הסופי. כל דבר במסע הוא עדיין לא מה שהם היו רוצים שהוא יהיה. הכל נופל מהאידיאל שלהם. יש להם איזו תמונה מושלמת בראש.

“אני רוצה להיות עצמאי עכשיו.”

“אני כבר רוצה שלאנשים תהיה גישה לעומק שממנו מבוססות מערכות יחסים.”

מנהל החברה לעומת זאת, פשוט נהנה מהמסע.

מישהו בפגישה מביא התנגדות על כך שזה לא הולך לשום מקום. המנהל אומר: “יופי, בוא נדבר על זה.”

זה מאפשר לו להתחבר עם האדם הזה. בוא נשחק ונראה לאן זה הולך.

כך המסע עצמו נהיה הרפתקה מהנית.

אלו שתי דרכים שונות להחזיק את המסע

איך אתה מחזיק את המסע?

אין תשובה שהיא טעות או נכונה.

עם זאת, כדאי לך לקחת את זה כמו המנהל של החברה ההיא - כהרפתקה שבה גם הזמנים הקשים יכולים להיות משמעותיים.

תחושת משחקיות, סקרנות וקלילות שתתווסף למסע.

זכור את הסיבה האמיתית

זכור את הסיבה האמיתית שנכנסת למסע הזה.

זה לא בגלל איזה אידיאל שהיית רוצה להגיע אליו, אלא מכיוון שהדרכים המסורתיות כבר בלתי אפשריות עבורך.

השווה לדרכים המסורתיות, למה שהיית עושה פעם, במקום לאידיאל.

אל תתבונן רק על היעד הסופי. תהנה מהרגעים בדרך.

אוטופיסטית שמתרגשת מהדרך

אני אוטופיסטית. גם בחיבור שלי ל“פרויקט ונוס” שהוא מהיסודות שלי, וגם מההגות האנרכיסטית-אוטופיסטית של בובר שאני מזדהה איתה.

זה מעולה שאנחנו חולמים רחוק אל אידיאלים גבוהים - ואז אנחנו שומרים על אופק מוסרי שממנו שואבים השראה כדי לשפר את המציאות ולעשות ככל שביכולתינו לממש את האפשרי באותו הרגע.

אחד הסיסמאות שלי לחיים זה: “דמיון יוצר מציאות קיימת”.

בלי דמיון, העשייה והחיים זה משהו שקורה לך לפני שהספקת לקחת עליו אחריות.

הכאב והיאוש שרואים בשטח

יצא לי לראות בעשייה החברתית שלי המון אנשים נשאבים ליאוש מהמרחק מהאידיאל ומהכאב הרב שקורה בעולמינו עכשיו.

אני מכירה את הכאב. אני חיה בתוכו ולעיתים גם איתו.

אבל הוא לא מסנוור אותי.

ההתרגשות מהיש והאפשרי

לרוב, אני כה מתרגשת מכל היש והאפשרי - גם הקונקרטי וגם החזון - שבתמונת ראשי הוא כה מפורט, לכה הרבה נושאים, שהוא מרגש אותי.

אני רואה את השושלות שאני צועדת בהן: Art of Hosting, קבלה, פילוסופים, תקשורת מקרבת, מובילי מאבק בלתי אלים, אמא שלי, סבי אביו ואביו.

אני רואה את הדרך שהם עשו.

ולא פחות מרגש - את שותפיי לדרך, מוריי, מתרגלים נוספים, קולגות. שבקטע של זכות מטורפת הרבה מהם גם חבריי.

אני מוקירה את הדרך שאם לא הייתי הולכת בה, חיי לא היו כה עשירים.

זו בדיוק הנקודה של לאלו

אפשר להתמקד במרחק מהאידיאל ולהיות במתח מתמיד.

או אפשר להתמקד בעושר של הדרך עצמה - בשושלות שאנחנו צועדים בהן, בשותפים למסע, בכל רגע של גילוי ושל חיבור.

המסע עצמו הוא ההרפתקה.

במאמר הבא נחקור: איזו שפה אנחנו משתמשים?