החיים עם תכלית - מצב רוח וייעוד אישי

במאמר הקודם ראינו איך תכלית מרחיבה את גבולות הארגון החוצה - אל הספקים, הלקוחות, והעולם כולו דרך שקיפות רדיקלית. כעת, במאמר האחרון בסדרה, נחקור את הממד הפנימי: איך מנהלים את מצב הרוח הקולקטיבי? איך התכלית האישית פוגשת את התכלית הארגונית? ונסכם את כל המסע שעברנו ביחד.

ניהול מצב רוח תכליתי (Purposeful Mood Management)

לארגונים, כמו לבני האדם המרכיבים אותם, יש מצבי רוח.

ישנם ארגונים, או יחידות בתוכם, שחיים במצב רוח של השלמה; אחרים שמקרינים פחד וטינה; ועוד אחרים שגועשים שאפתנות.

מצבי רוח קובעים מה אפשרי: כל מצב רוח מטה אותנו לדרך פעולה מסוימת, וסוגר בפנינו רבות אחרות.

ניהול מודע של מצב הרוח של ארגון הוא לכן אחד הכלים העוצמתיים ביותר (אך לעתים קרובות מתעלמים ממנו) שיכולים לעזור לנו להשיג - או להיכשל בהשגת - תכלית קולקטיבית.

איזה מצב רוח נכון?

כמו עם התכלית עצמה, עלינו להיזהר שלא להקרין את הרצונות האישיים שלנו על הארגון.

האישיות שלנו עשויה לנטות למצבי רוח מסוימים יותר מאחרים - למשל, יש אנשים שמעדיפים אווירה משחקית ותוססת בעבודה, בעוד אחרים מעדיפים מצב רוח רציני ומרוכז יותר.

השאלה, כמובן, היא: מהו מצב הרוח שישרת את הארגון בצורה הטובה ביותר ברגע זה בזמן כדי להשיג את תכליתו?

זה בהחלט יכול להיות שובבות או ריכוז, אבל אולי זה משהו אחר לגמרי - מצב רוח של זהירות, שמחה, גאווה, דאגה, הכרת תודה, פליאה, סקרנות או נחישות.

הכרת תודה כמצב רוח

הכרת תודה היא רגש עוצמתי, ומתוכה בוקעים באופן טבעי רגשות אחרים - אנו נוטים להתחבר לשמחה ונדיבות, ואנו מתייחסים לאחרים באהבה ודאגה.

אם מצב רוח זה כה עוצמתי, כיצד נוכל לטפח אותו באופן מודע במקום העבודה?

עלינו להמציא פרקטיקות המעוררות את מצב הרוח.

פרקטיקת ההכרה של פאבי

פאבי, במשך מספר שנים, הייתה לה פרקטיקה יפהפייה של הכרת תודה וחגיגה:

כל פגישה בחברה התחילה בסיבוב שבו כל משתתף בתורו שיתף סיפור קצר של מישהו שהוא הודה לו או בירך לאחרונה.

דמיינו את זה. כל פגישה. כל יום. אנשים מתחילים בהכרת תודה.

מה זה עושה לאווירה? מה זה עושה לדרך שבה אנשים רואים את העבודה שלהם, את העמיתים שלהם?

“מפגש השבח” ביום שישי ב-ESBZ

ב-ESBZ, בית הספר בברלין, מקיימים “מפגש שבח” בימי שישי אחר הצהריים.

כל סיפור קטן של חסד, אומץ, דאגה או מקצועיות שמסופר במיקרופון הוא חוט שנטווה לשטיח עשיר של הכרת תודה שהפך למפתח לתרבות הלמידה היוצאת דופן של בית הספר.

פגישות המורים שילבו כעת את אותה הפרקטיקה: הן תמיד מתחילות בסיבוב של שבח.

“יום שישי הטוב” של BerylHealth

ב- BerylHealth, חברה מטקסס שמספקת שירותי מוקד לבתי חולים, המציאו וריאציה דיגיטלית: בכל יום שישי אחר הצהריים, עמית אחד שולח אימייל המוני שמכיר ומודה לעמית או למחלקה אחרת. האימייל הראשון מפעיל מפולת שלמה של הודיה והכרה, וסוגר את השבוע ברוח של הערכה.

למה זה חשוב?

אלה לא סתם “פעילויות נחמדות”. אלה כלים אסטרטגיים לעיצוב מצב הרוח הארגוני שמשרת את התכלית.

כשאנשים מתחילים את השבוע או את הפגישה במצב רוח של הכרת תודה - הם פתוחים יותר, יצירתיים יותר, מוכנים יותר לשתף פעולה.

מצב הרוח הוא לא “משהו שקורה”. הוא משהו שאנחנו יכולים לבחור ולטפח.

תכלית אישית וארגונית

ועכשיו אנחנו מגיעים לשאלה האולטימטיבית: איך התכלית האישית שלי פוגשת את התכלית של הארגון?

תכלית אישית וארגונית הולכות יד ביד. האחת זקוקה לשנייה כדי לשגשג.

רוב הארגונים כיום עוסקים בעיקר בשימור עצמי ובשורה התחתונה -לא בדיוק המקום שבו אנשים מרגישים חופש לחקור את הייעוד שלהם. בסביבה כזו, עובדים גם רואים עבודה במונחים של שימור עצמי - דרך לקבל משכורת ששומרת על החשבונות.

לעומת זאת, כאשר עמיתים מוזמנים להקשיב לתכלית של הארגון שלהם, הם סביר להניח יתהו גם על הייעוד האישי שלהם:

• האם תכלית הארגון מהדהדת בי?
• האם זה מקום שאני מרגיש נקרא לעבוד בו?
• למה אני באמת מרגיש שאני נקרא לעשות ברגע זה בחיי?
• האם מקום זה יאפשר לי לבטא את עצמיותי?
• האם הוא יעזור לי לצמוח ולהתפתח?

כשהתכלית פוגשת את הייעוד

כאשר התכלית האישית והארגונית נכנסות לתהודה ומחזקות זו את זו, דברים יוצאי דופן יכולים לקרות.

כשעבודה פוגשת ייעוד - מפגש שהתיאולוג פרדריק ביוכנר תיאר כ“המקום שבו השמחה העמוקה שלך פוגשת את הרעב העמוק של העולם” - אנו לעתים קרובות מרגישים מוצפים בחסד.

מרגיש כאילו צמחו לנו כנפיים. עובדים מתוך החוזקות שלנו, הכל מרגיש ללא מאמץ ואנו מרגישים פרודוקטיביים כפי שלא היינו מעולם.

התאמה לתכלית בתהליך הגיוס

גיוס, הכשרה ודיוני הערכה הם זמנים שמתאימים באופן טבעי לחקור את הצומת של תכלית אישית וקולקטיבית.

ארגוני תיל מסתכלים על שלושה סוגי התאמה:

1. התאמה לתפקיד (הראיון המסורתי של מיומנות והתנהגות)
2. התאמה לארגון (הערכים שלו ופרקטיקות הניהול העצמי)
3. התאמה לתכלית

התאמה לתכלית אינה יכולה להיחקר באופן משמעותי מבלי לגעת גם בתכלית האישית.

הנה כמה שאלות שניתן לשלב בדיוני הגיוס:

• מהי תחושתך לגבי מסלול חייך? כיצד העבודה כאן יכולה להתאים למה שאתה חש שאתה נקרא להיות ולעשות בעולם?
• איזה היבט של תכלית הארגון מהדהד בך? אילו כישרונות ומתנות ייחודיים תוכל לתרום למסע של הארגון?

בסופו של דבר, שני הצדדים מנסים לענות על שאלה אחת פשוטה ויסודית:

האם אנו חשים שאנו מיועדים להיות במסע ביחד?

הדיון שנובע משאלות אלה יכול להגיע לעומק משמעותי. גיוס הופך לתהליך של חקירה עצמית כמו גם הערכה הדדית - ולכן ארגוני תיל רבים מקבלים שהתהליך ייקח זמן רב יותר, עד שימצאו אדם שמתאים גם לתכלית.

שאלות לחיים בארגון

שאלות שעלו בתהליך הגיוס יכולות להיחקר שוב במהלך דיוני ביצועים שנתיים.

Heiligenfeld, רשת בתי החולים לבריאות הנפש הגרמנית, כוללת שתי שאלות פשוטות להפליא כדי לעורר דיון כזה בתהליך ההערכה השנתי:

• האם לבי בעבודה?
• האם אני חש שאני במקום הנכון?

פשוט לשאול שאלות על התכלית והייעוד שלנו אך קשה לענות עליהן. ארגונים יכולים לתמוך באנשים בהרהור העצמי דרך אימון אישי או סדנאות עם טכניקות כמו סיפור סיפורים או דמיון מודרך.

למה זה חשוב?

רוב הארגונים כיום מרגישים שהם בעסק כדי לעשות דברים, לא כדי לעזור לאנשים להבין את הייעוד שלהם (ובארגונים חסרי הנשמה האלה, אנשים רבים יהיו מהססים לחקור נושאים אינטימיים כמו הייעוד האישי).

אבל תכלית אישית ותכלית ארגונית הולכות יד ביד.

ככל שיש יותר בהירות לגבי מה הארגון נקרא לעשות, כך יותר אנשים יכולים להיכנס לתהודה איתו. וככל שיותר אנשים יודעים על הייעוד שלהם, כך הם יכולים לתרום יותר לאנרגיה של הארגון לעשות את עבודתו בעולם.

הקשבה פנימית שמזמינה קהילה - סיפור אישי

לפני זמן לא רב הייתי עדה לדוגמה מרגשת לאיך נראית הקשבה לתכלית בפועל. מנחת ריטריטים מוכשרת שאני מאוד מכבדת, לאחר הצלחה מסחררת של כמה שנים, החליטה לסגור את הפרויקט ולפתוח דרך חדשה.

מה שהיה מיוחד זו הדרך שבה היא עשתה זאת - לא החלטה סגורה מאחורי דלתות, אלא תהליך של הקשבה פנימית עמוקה למה נכון לה עכשיו ולאן מתאים שתתפתח. והיא לא שמרה את זה לעצמה. היא הזמינה בלב פתוח לא רק את השותפים העסקיים והמנחות, אלא את כולנו - את כל הקהילה שליוותה אותה - להשתתף. לבוא, להציע איך לסגור בכבוד, איך לתמוך בדבר החדש.

כשמגיעים ככה חשופים ושקופים, כשיש אומץ לשתף את תהליך ההקשבה הפנימי עם הקהילה, משהו קסום קורה. זה נהיה כל כך קל לכבד את השינוי, לרצות להשתתף בדרך החדשה. זו בדיוק התהודה שבין תכלית אישית לקולקטיבית - כשמישהי מקשיבה לייעוד שלה ומזמינה אחרים להיות חלק מהמסע, כולם גדלים ביחד.

במאמר האחרון בסדרה נסכם את כל המסע - מהיכן הגענו, מה למדנו, ולאן אנחנו הולכים.