איך מקשיבים לתכלית - כלים מעשיים לחישה ארגונית

במאמר הקודם ראינו איך תכלית אבולוציונית משנה את היחס הבסיסי לתחרות, צמיחה ורווח. הבנו שארגון הוא ישות חיה עם כיוון משלה, ושהתפקיד שלנו הוא להקשיב לה ולא לשלוט בה. אבל איך בעצם עושים את זה? איך מקשיבים לתכלית? במאמר הזה נצלול לתוך הפרקטיקות המעשיות - הכלים והשיטות שארגוני תיל משתמשים בהם כדי לחוש את התכלית ולתת לה להתגלות.

קבלת החלטות - מה מניע אותנו?

בואו נתחיל בשאלה פשוטה: על איזה בסיס ארגוני תיל מקבלים החלטות חשובות?

בארגונים מסורתיים, התשובה ברורה: פשרות הקשורות לרווח ונתח שוק. האם זה יגדיל את הרווח? האם זה יחזק את מעמדנו מול המתחרים? האם זה ישפר את המדדים? אם התשובה כן - קדימה. אם לא - אנחנו עוצרים.

אבל בפרספקטיבה אבולוציונית-תיל, ארגון נתפס כמערכת חיה - ישות עם אנרגיה משלה, זהות משלה, פוטנציאל יצירתי משלה ותחושת כיוון משלה. וכשמבינים את זה, כל ההחלטות מתקבלות על בסיס שאלה אחת פשוטה:

מה הארגון רוצה להיות? לאן הוא רוצה ללכת?

אנחנו לא צריכים לומר לו מה לעשות. אנחנו רק צריכים להקשיב, להיות שותפים לו, להצטרף אליו בריקוד שלו, ולגלות לאן הוא ייקח אותנו.

זו לא רק מטאפורה יפה. יש לזה השלכות מאוד מעשיות על האופן שבו הארגון מתנהל ביומיום.

חישה - כולנו חיישנים

התשובה הפשוטה ביותר לשאלה “איך מקשיבים לתכלית?” היא: לא לעשות שום דבר מיוחד. לתת לניהול עצמי לעשות את הקסם שלו.

יש מילה שעולה לעתים קרובות אצל חלוצי תיל: חישה.

כולנו חיישנים טבעיים. כשיש ניהול עצמי, כל אחד יכול להיות חיישן וליזום שינויים - בדיוק כמו באורגניזם חי שבו כל תא חש את סביבתו ויכול להתריע לאורגניזם על שינוי נדרש.

קחו לדוגמה סיפור פשוט מבורצורג:

שתי אחיות בצוות בורצורג מצאו את עצמן מהרהרות בעובדה שאנשים מבוגרים, כאשר הם נופלים, לעתים קרובות שוברים את הירכיים שלהם. זה הדאיג אותן. הן חשו שיש כאן צורך שהן יכולות לענות עליו.

אז מה הן עשו? הן לא כתבו תזכיר להנהלה. הן לא ביקשו אישור מוועדת חדשנות. הן לא מילאו טפסים.

הן עשו ניסויים. הן יצרו שותפות עם פיזיותרפיסט ומרפאה בעיסוק מהשכונה שלהן. הן התחילו לעבוד עם מטופלים על מניעת נפילות.

זה עבד. זה היה טוב. וניהול עצמי עזר לרעיון להתפשט - צוותים אחרים ראו מה קורה, התלהבו, ואימצו את הגישה.

זו החישה בפעולה. לא מישהו בפסגת הארגון שמחליט על אסטרטגיה חדשה. שתי אחיות שחשו צורך ופעלו לפיו.

בארגון בניהול עצמי, שינוי יכול לבוא מכל אדם שמרגיש ששינוי נדרש. כך הטבע עובד מזה מיליוני שנים. חדשנות לא מתרחשת באופן מרכזי, לפי תכנית, אלא בקצוות, כל הזמן - כאשר אורגניזם כלשהו חש שינוי בסביבה ומנסה למצוא תגובה מתאימה. חלק מהניסיונות לא מצליחים להתקבל; אחרים מתפשטים במהירות לכל פינות המערכת האקולוגית.

פרקטיקות בתחום הרוחני - להגביר את החישה

כולנו חיישנים מחוננים באופן טבעי, אבל אנחנו יכולים להגדיל את יכולת החישה שלנו עם תרגול.

פרקטיקות מדיטטיביות או רוחניות יכולות לעזור לנו להתרחק מצרכים אגוצנטריים ולהיכנס למקורות חכמה רחבים יותר.

זה נשמע אולי מוזר בהקשר עסקי. מדיטציה? בארגון? אבל חשבו על זה לרגע: כשאנחנו תקועים במחשבות של “מה טוב לי”, “איך אני נראה”, “האם אני מצליח” - קשה לנו להקשיב למה שהארגון צריך. האגו שלנו עושה יותר מדי רעש.

פרקטיקות מדיטטיביות ודמיון מודרך נכנסות למצבי תודעה לא רגילים כדי להביא לאור תובנות שאולי לא זמינות לתודעה הערה במצב ערות רגיל.

זה לא חייב להיות מורכב. כמה ארגוני תיל מתחילים פגישות חשובות בדקה של שקט - רק כדי להתנתק מהרעש הפנימי ולהתכוונן למה שחשוב באמת.

אחרים משתמשים בשיטות מורכבות יותר של דמיון מודרך כדי לחקור שאלות גדולות. אבל העיקרון זהה: ליצור מרחב שבו אפשר להקשיב לחוכמה שמעבר לאגו.

הכיסא הריק - לתת קול לתכלית

אחת הפרקטיקות הפשוטות והעוצמתיות ביותר להקשבה לתכלית היא הכיסא הריק.

הרעיון פשוט להפליא:

בכל פגישה, מקצים כיסא ריק שמייצג את הארגון ואת התכלית האבולוציונית שלו.

כל מי שמשתתף בפגישה יכול, בכל עת, להחליף מקומות - לשבת על הכיסא הריק, להקשיב, ולהפוך לקולו של הארגון.

מה שואלים כשיושבים על הכיסא הזה?

• האם ההחלטות והדיון שירתו אותך (הארגון) היטב? איך אתה מרגיש בסוף הפגישה הזו?
• מה בולט לך מהפגישה של היום? מה חשוב? מה חסר?
• לאיזה כיוון אתה רוצה ללכת? באיזו מהירות? האם אנחנו נועזים מספיק? נועזים מדי?
• האם יש משהו אחר שצריך להיאמר או להידון?

זה נשמע אולי מוזר בהתחלה. לדבר בשם הארגון? אבל מה שקורה בפועל הוא עוצמתי.

כשמישהו יושב על הכיסא הריק ומדבר לא מנקודת המבט האישית שלו, לא מהאינטרס של המחלקה שלו, אלא מנקודת המבט של הארגון כולו - משהו משתנה. השיחה עולה לרמה אחרת. היא הופכת פחות פוליטית, פחות אגוצנטרית, יותר אמיתית.

זה כלי שאפשר ליישם מחר בבוקר. לא צריך תקציב, לא צריך אישורים. רק צריך כיסא ריק ונכונות לנסות.

תהליכי קבוצה גדולה - כשכולם בחדר

לפעמים, צריך יותר מכיסא ריק. לפעמים צריך להביא את כל המערכת לחדר.

תהליכי קבוצה גדולה - כמו “תיאוריה U” של אוטו שארמר, “חקר מוקיר” של דייויד קופריידר, “חיפוש עתיד” של מרווין וייסבורד וסנדרה ג’נוף, או “מרחב פתוח” של הריסון אואן - הם כלים עוצמתיים להקשבה לתכלית.

תהליכים אלה הם לא-היררכיים ומתארגנים באופן עצמי. הם לעתים קרובות מביאים את “המערכת כולה” לחדר: כל העמיתים של ארגון, בין אם מדובר בכמה עשרות, מאות או אלפים, מתכנסים לפגישת עבודה של יום אחד או מספר ימים.

לקוחות, שותפים וספקים יכולים להיות מוזמנים להצטרף, כדי להוסיף את נקודת המבט שלהם לחקירה.

מה שקורה בתהליכים האלה הוא כמעט קסום:

משהו יוצא דופן קורה כאשר חזון צומח באופן קולקטיבי, עם כולם בחדר.

אנשים יוצרים קשר אישי, רגשי עם התמונה של העתיד שמתהווה. והם לוקחים אחריות על יישום החזון: צוותי פרויקט צומחים במקום, על בסיס תחומי העניין, הכישורים והכישרונות של אנשים. ארגון שלם מגויס לחוש את העתיד ולעזור לעתיד הזה להתגשם.

טכניקות קבוצה גדולות אלה יכולות להפיח אנרגיה בארגונים בדרך שאסטרטגיות מלמעלה למטה לא יכולות. כי כשחזון בא מלמעלה, אנשים “קונים” אותו (או לא). אבל כשחזון צומח מתוכם, הוא שלהם באמת.

אבל יש תנאי אחד

יש כמובן דרישה מקדימה אחת קריטית: מנהיגים חייבים להיות מוכנים לוותר על כוחם לטובת הקבוצה.

ברגע שהתהליך בדרך, לכולם יש  את אותו משקל כמו של כל אחד אחר, לא יותר. הם לא יכולים עוד לשלוט או לנווט את התוצאה בכיוון ספציפי. הם חייבים לבטוח בכך שהחישה הקולקטיבית של הקבוצה תגיע לתשובות טובות יותר ממה שהם יכולים בעצמם.

נדרשים ענווה, אומץ ואמון למנהיג כדי לוותר על כוח בדרך זו.

מעט מנהיגים בארגונים גדולים כיום מוכנים ללכת בדרך זו. אסטרטגיה מלמעלה למטה נדמית כמו האפשרות הבטוחה למנהיג הרוצה להישאר בשליטה - למרות הראיות מניסיון ומחקר אקדמי שפרויקטי שינוי מלמעלה למטה נכשלים במספרים גדולים.

תמריץ חיצוני - כשהעולם דופק בדלת

יש עוד דרך מרתקת שבה תכלית מתגלה: מבחוץ.

כאשר חברה ברורה לגבי התכלית שלה, העולם החיצוני בא ודופק בדלתה עם הזדמנויות.

לפעמים מרגיש כאילו זה לא רק אנשים בתוך הארגון שחשים לאן הוא רוצה ללכת, אלא גם אנשים מבחוץ.

לקוח מגיע עם רעיון. ספק מציע שיתוף פעולה חדש. מישהו מהקהילה מזהה הזדמנות שמתחברת בדיוק למה שהארגון עושה.

כשחישה מגיעה מבחוץ - סיפור אישי

לפני יותר מעשור, כשרק הצטרפתי לסניף הישראלי של פרויקט ונוס, נכנסתי כסערה.

כמה חברים שם גרו באיזו דירה שקטה בגבעתיים. ואני, עם חוצפה שהיום כבר אין לי, ישבתי להם על הראש: הבית שלכם צריך להפוך למרכז של ונוס. צריך להיות בו גג לפעילויות והרצאות. והכי חשוב - אתם צריכים לעבור לפלורנטין.

זאת הייתה חישה של מה הווייב, איפה מתאים להביא מסר חדש, מה נחשב מגניב, מה יעורר תנועה.

החבר’ה האלו באמת בגדולתם, הצליחו לצאת ממה שנעים ונוח להם - דירה שקטה בגבעתיים - ועברו למה שנכון יותר לסניף ולמטרות שלנו: להיות תנועת חזון חדשנית ומזמינה. הם סגרו את ביתם בגבעתיים ועברו לא רחוק מהבית השיתופי שלי, והקימו במקום החדש את מרכז הפרויקט.

זה לא היה קל. לעזוב בית שקט בשביל בית הומה בפלורנטין? זה לא נוח. אבל זה מה שהתכלית קראה. וכשמקשיבים לתכלית - גם כשהיא מגיעה מבחוץ, גם כשהיא לא נוחה - משהו נכון קורה.

איך זה עובד בפועל

וכאן הקסם: בארגוני תיל, כשדיון נשמע מבטיח - הם מקימים ניסויים ורואים מה קורה.

אין ועדות. אין תהליכי סינון שלבים. אין תקציבים קבועים. זה באמת כל כך פשוט: דיונים מתקיימים והדברים מתפתחים משם. מה שאמור לקרות - יקרה.

זה לא אומר שכל רעיון מתקבל. אבל זה אומר שהתהליך זורם ולא נחסם על ידי בירוקרטיה מיותרת.

התכלית מושכת אליה את מה שהיא צריכה. כמו מגנט.

אז איך זה נראה בפועל?

בואו נסכם. איך בעצם מקשיבים לתכלית?

ברמה הבסיסית ביותר: תנו לכל אדם להיות חיישן. ניהול עצמי יאפשר לאנשים לחוש צרכים ולפעול לפיהם.

כשרוצים להעמיק: הוסיפו פרקטיקות רוחניות או מדיטטיביות שעוזרות להתנתק מהאגו ולהקשיב לחוכמה רחבה יותר.

בפגישות חשובות: השתמשו בכיסא הריק. תנו קול לארגון עצמו.

כשצריך להזמין את כולם: השתמשו בתהליכי קבוצה גדולה. הביאו את המערכת כולה לחדר ותנו לחזון לצמוח מלמטה.

והיו פתוחים: תמריצים מבחוץ הם גם חלק מהחישה. העולם יגיד לכם לאן ללכת, אם תקשיבו.

זה לא מדע טילים. זה לא דורש תקציב עצום או ייעוץ חיצוני יקר.

זה דורש רק שלושה דברים:

1. אמון - שהארגון יודע לאן הוא רוצה ללכת
2. ענווה - להבין שאנחנו לא צריכים לשלוט בהכל
3. אומץ - לוותר על האשליה של ודאות ושליטה

במאמר הבא נראה איך תכלית מחליפה את כל תהליכי התכנון האסטרטגי המסורתיים. איך מפתחים מוצרים לא על בסיס סקרי שוק אלא על בסיס אינטואיציה ויופי. ואיך שיווק הופך פשוט להפליא כשיש תכלית ברורה.