כשתלמידים, מורים והורים יוצרים ביחד - בית הספר התיל

במאמר הקודם ראינו איך ניהול עצמי עובד ללא תארים ותרשימים ארגוניים. עכשיו נראה איך אותם עקרונות עובדים בחינוך — כשתלמידים, מורים והורים יוצרים ביחד.

איך נראה בית ספר שבו ילדים לא רק לומדים, אלא גם מעצבים את החוויה החינוכית שלהם? איך נראה מקום שבו תלמידים לוקחים אחריות מלאה על הלמידה שלהם, מורים הופכים למנטורים ולא למורידי ציונים, והורים הופכים לשותפים פעילים במערכת החינוך?

זה לא חלום רחוק - זה קורה כרגע בגרמניה, בבית ספר בשם ESBZ (Evangelische Schule Berlin Zentrum). המקום הזה מוכיח שאפשר להחיל את עקרונות הניהול העצמי גם על החינוך, ולקבל תוצאות מדהימות.

התחושה הראשונה - משהו שונה באוויר

כשאתה נכנס ל-ESBZ, אתה מרגיש מיד שיש משהו שונה. זה קשור לנוכחות של הילדים, לדרך שבה הם הולכים ומתקשרים. התלמידים לא מסתובבים בשער ומחכים עד הרגע האחרון להיכנס - הם נראים שמחים ללכת ישר לכיתה שלהם.

הם מפגינים אווירה של נחישות שקטה וריכוז, מחשבתם כבר על איזשהו פרויקט. בית הספר טוען בעקרונות היסוד שלו שכל הילדים הם ייחודיים, שלכולם יש כישרונות לתרום, שהם בעלי ערך, מוערכים ונחוצים.

זה לא סתם סלוגן על הקיר - זה עיקרון שמנחה את  היום יום בבית הספר.

המהפכה: ילדים מקבלים אחריות מלאה על הלמידה

בבתי ספר רגילים, ילדים נתפסים בעיקר כיחידות בנות החלפה שצריך לנתב דרך תכנית לימודים מוגדרת מראש. כולם צריכים ללמוד את אותו הדבר, באותו הקצב, ולהיבחן באותה צורה.

ב-ESBZ זה הפוך לחלוטין: ילדים מקבלים אחריות מלאה על הלמידה שלהם. במידה רבה, תלמידים מלמדים את עצמם ואחד את השני. מבוגרים הם בעיקר מנטורים ומאמנים ופועלים כמורים במובן המסורתי רק כשצריך. הם מציעים עידוד, ייעוץ, שבח, משוב ואתגר.

לומדים ומלמדים - מעגל מתמיד

ילדים מתחלפים באופן מתמיד בין היותם לומדים להיותם מורים. התלמידים המבוגרים יותר לומדים לעזור לצעירים יותר (מה שעוזר להם לסקור חומר שלמדו בעבר).

זה יוצר מעגל למידה מדהים: כדי ללמד מישהו אחר, אתה חייב להבין את החומר עמוק יותר. כדי להסביר למישהו צעיר יותר, אתה צריך למצוא דרכים יצירתיות להציג רעיונות מורכבים. התוצאה? כולם לומדים יותר טוב.

הכלה אמיתית

מכיוון שהלמידה היא בקצב אישי, ESBZ הפך להיות יוצא דופן במכילות שלו. בכל כיתה יש ילדים עם אוטיזם ועם לקויות למידה קלות או חמורות. בדרך כלל הם היו נשלחים לבית ספר לחינוך מיוחד, אבל כאן הם יכולים פשוט לעבוד לצד תלמידים אחרים בקצב שלהם.

זה לא “חינוך מיוחד” - זה חינוך אמיתי, שמתייחס לכל ילד כאל בן אדם עם צרכים ייחודיים.

זה לא הפקר - מבנה חדש של אחריות

יש ציפיות ברורות למה שנדרש בסוף השנה. לכל ילד יש פגישה אישית כל שבוע ביום שישי עם המורה-המדריך שלו. יחד הם דנים בהתקדמות שנעשתה במהלך השבוע, בעיות שאולי צצו, ותוכניות לשבוע הבא - וגם, כשרלוונטי, נושאים רגשיים או יחסים שמעסיקים את מחשבת הילד.

פעמיים בשנה, בשיחה עם המדריך שלהם, תלמידים מציבים לעצמם שלוש מטרות לחודשים הקרובים.

זה לא המורה שקובע מטרות לילד - הילד מציב לעצמו מטרות, בליווי מבוגר שתומך בו.

תלמידים מעודדים לגלות מה חשוב להם, לכוון גבוה, להיכשל, לנסות שוב, ולחגוג את הישגיהם. זה אומץ אמיתי - לתת לילדים לטעות וללמוד מהטעויות.

לימוד חוץ-כיתתי: “אחריות” ו“אתגר”

שיעור “אחריות” - תרומה לקהילה

לאורך כל השנה בכיתות ז’ ו-ח’, תלמידים מבלים שעתיים כל יום רביעי מחוץ לבית הספר בשיעור שנקרא “אחריות”. בהתייעצות עם המורה-המדריך שלהם, הילדים מוצאים לעצמם פעילות שבה הם יכולים לתרום תרומה משמעותית תוך כדי למידה.

דמיינו: ילד בן 13 שמתנדב בבית חולים, או ילדה שעוזרת בגן ילדים, או מתבגר שמלמד מחשבים לקשישים. זו לא סתם פעילות חברתית - זו למידה עמוקה על החיים, על אחריות, ועל מה זה אומר להיות חלק מקהילה.

שיעור “אתגר” - גילוי פוטנציאל פנימי

בכיתות ח’, ט’ ו-י’, לתלמידים יש שיעור שנקרא “אתגר” (המילה הגרמנית היפה “Herausforderung” משמעותה המילולית היא “להיקרא לצמוח מבפנים החוצה”). הם מוזמנים להעמיק בפוטנציאל פנימי כלשהו שנמצא רדום.

זה יכול להיות מסע רכיבה על אופניים לבדם למדינה אחרת, פרויקט אמנות אמביציוזי, או אתגר אישי שיש לילד. המטרה היא לעזור לילדים לגלות מה הם מסוגלים להשיג כשהם יוצאים מאזור הנוחות שלהם.

הניסוי הנועז ביותר: תלמידים מעצבים את תוכנית הלימודים לבחינות המדינה

הניסוי הנועז ביותר בניהול עצמי של תלמידים התחיל מהשאלה הקשה ביותר. בסוף כיתה י“ב, תלמידים בגרמניה חייבים לעבור בחינת מדינה. הציונים שהם מקבלים קובעים לאיזו אוניברסיטה הם יכולים להגיש מועמדות.

הלחץ כל כך גבוה שכיתות י’, י“א ו-י”ב ב-ESBZ הסתמכו עד כה על שיטות למידה למבחן מסורתיות יותר ממה שהתלמידים והסגל היו רוצים.

אבל אז קרה משהו מהפכני: כל התלמידים מכיתות י’, י“א ו-י”ב החליטו לעבוד בפרויקט שאפתני בן שנה לעיצוב מחדש של תוכנית הלימודים של שלוש הכיתות האלה. התלמידים והמורים עבדו במשך השנה, בתמיכה ממומחי חינוך מובילים, להפוך את הרעיון למבנים ונהלים מוחשיים.

התלמידים והמורים עיצבו מחדש באופן אפקטיבי את תוכנית הלימודים שלהם - והניסוי הפך להצלחה מרשימה שנמשכת עד היום. בשנים שלאחר מכן, ESBZ המשיך להשיג ציוני בגרות מצוינים - בגרמניה, ציון נמוך יותר הוא טוב יותר, ו-ESBZ השיג 1.89-2.06 לעומת ממוצע ברלין של 2.2-2.3. בית הספר גדל לכ-1,500 תלמידים עם רשימות המתנה ארוכות.

המורים כצוותים - מיני-בתי ספר

גם המבנה של הסגל שונה. לכל כיתה יש שני מורים-מדריכים, כך שכל המורים עובדים בצמדים. שלוש כיתות מהוות מיני-בית ספר - הן חולקות קומה עם חדר מורים קטן שבו ששת המורים נפגשים מדי שבוע.

המיני-בתי ספר הם למעשה צוותים - בדיוק כפי שראינו בפאבי ובבורצורג. במקום היררכיה גדולה ומרוחקת, יש צוותים קטנים שמכירים זה את זה, עובדים יחד, ותומכים זה בזה.

הורים בניהול עצמי - שותפות אמיתית

והנה החלק שיכול לעורר השראה לכל הורה בישראל: גם ההורים בניהול עצמי.

הורים החליטו שכל אחד מהם יתרום שלוש שעות של זמן בכל חודש לבית הספר. מה שהם עושים ואיך הם עושים את זה קורה הכל על בסיס עקרונות ניהול עצמי.

צוות שיפוץ המבנה, למשל, מארגן באופן קבוע סופי שבוע חגיגיים גדולים שבהם 50 הורים מלכלכים את הידיים ומשפצים כמה כיתות.

תאמרו אמת - מתי בפעם האחרונה ראיתם 50 הורים שמתנדבים לשפץ את בית הספר של הילדים? ולא בגלל שמישהו אילץ אותם, אלא בגלל שהם מרגישים שותפות אמיתית במערכת החינוכית?

מה שקורה כשמתייחסים לילדים כאל בני אדם

מה שקורה ב-ESBZ הוא מהפכה שקטה בתפיסה שלנו לגבי ילדים וחינוך:

במקום לחנך אותם - נותנים להם לגדול

במקום לנסות “לחנך” ילדים על פי תוכנית קבועה, בית הספר יוצר סביבה שבה ילדים יכולים לגדול, להתנסות, לטעות וללמוד מהטעויות.

במקום לשלוט בהם - סומכים עליהם

במקום לנסות לשלוט בכל צעד של הילדים, הם מקבלים אמון ואחריות אמיתית. התוצאה? הם לא רק עולים לגובה הציפיות - הם חורגים מהן.

במקום ללמד אותם - לומדים איתם

במקום מורים ש“מורידים” ידע לתלמידים פאסיביים, כולם - מורים, תלמידים והורים - לומדים יחד.

במקום להכין אותם לבחינות - מכינים אותם לחיים

במקום להתמקד רק בציונים ובבחינות, בית הספר מכין ילדים לחיים אמיתיים: לקחת אחריות, לפתור בעיות, לתרום לקהילה, ולגלות מי הם באמת רוצים להיות.

האתגרים - זה לא קל

לא הכל ורדים. ליצור בית ספר תיל זה אתגר אמיתי:

לחץ מהמערכת

המערכת החינוכית המסורתית לא מעודדת חדשנות. יש לחץ מהמשרד לחינוך, מהורים מודאגים, ומאוניברסיטאות שמצפות לתוצאות מסורתיות.

הכשרת מורים

מורים שגדלו במערכת היררכית צריכים לעבור תהליך עמוק של שינוי תודעה. לא קל לעבור מ“מורה שיודע הכל” ל“מנטור שלומד יחד עם הילדים”.

הורים מתוסכלים

חלק מההורים מתקשים עם הגישה. הם רגילים למערכת ברורה עם ציונים, דרגות והשוואות. קשה להם לסמוך על תהליך שנראה פחות מובנה.

תוצאות לטווח ארוך

מכיוון שהבוגרים הראשונים של ESBZ סיימו ב-2014, יש לנו רק כעשור של נתונים. עדיין לא קיים מעקב שיטתי אחר הקריירות שלהם, אבל העדויות הקיימות מעידות על הצלחה: התלמידים מתקבלים לאוניברסיטאות טובות ומציינים כי החוויה ב-ESBZ פיתחה בהם ביטחון עצמי, יכולת לקחת אחריות וכישורי פתרון בעיות.

השאלה המעניינת היא האם ילדים שגדלו במערכת של ניהול עצמי יצליחו באוניברסיטאות ובעבודות שעדיין פועלות במבנה היררכי מסורתי. אבל אולי זאת בדיוק השאלה הלא נכונה - אולי השאלה האמיתית היא מתי שאר העולם יתפתח אליהם.

החזון - מה שיכול להיות

למרות האתגרים, החזון מרגש: דמיינו דור של ילדים שגדלים:

• עם ביטחון עצמי אמיתי (לא תלוי בציונים)
• עם יכולת לקחת אחריות על החיים שלהם
• עם תחושה שהם יכולים להשפיע ולשנות את העולם
• עם חשיבה ביקורתית ויצירתיות
• עם יכולת לעבוד בצוות ולפתור קונפליקטים
• עם הבנה עמוקה של מה באמת מעניין ומחשוב אותם

זה לא דור של ילדים “מפונקים” או “חסרי מסגרת” - זה דור של בני אדם שלמים שמוכנים לחיים מורכבים ומשתנים.

השאלה שלנו - מתי זה יגיע לכאן?

השאלה היא לא אם החינוך ישתנה - הוא משתנה כרגע, בכל העולם. השאלה היא מתי ואיך זה יגיע גם לכאן, לישראל.

יש לנו כבר ניסיונות מעניינים - בתי ספר דמוקרטיים, כיתות בגישה משתפת, וחדשנות פדגוגית. לפי מה שאני מכירה, אנחנו עדיין רחוקים מהחזון המלא של בית ספר תיל - ואם אתם יודעים על משהו אחר אשמח שתספרו לי.

אולי הזמן להפסיק לחכות שמישהו אחר ישנה את המערכת, ולהתחיל לחשוב איך אנחנו יכולים ליצור שינוי. איך הורים, מורות ואפילו תלמידים יכולים להתארגן ביחד ליצור חלופות.

כי בסוף, החינוך זה לא משהו שקורה לילדים שלנו - זה משהו שאנחנו יוצרים יחד איתם.

מילדה שלא התאימה להשראה פורצת דרך

כשהייתי תלמידה בתיכון למדתי במגמת קולנוע. קשה להסביר עד כמה הייתי תלמידה שקדנית - אהבת הקולנוע שרכשתי בתיכון הפכה ללימודים אקדמיים ומשם למקצוע שלי למשך עשור וחצי, עד שנשבתי בקסמי המנהיגות השתתפותית.

אבל הייתי מבריזה משיעורים ששיעממו אותי ובמקום זה נכנסת לשיעורים של כיתות יותר גדולות - לא היה לי שובע. המנהלת זימנה אותי ואת אמי לשיחה ואמרה שזה לא בית ספר אקסטרני, ואם לא אתאפס על הנוכחות שלי יעיפו אותי. מה שלא בא בחשבון מרוב אהבתי למגמה. אז יישרתי קו מול המערכת.

מצד שני, יש לי כל כך הרבה חברים שלמדו לימודים אקסטרניים או דמוקרטיים - וכמה קל היה להם כשעמדו מול אתגר או קושי פשוט לוותר. כך אני שומעת על ילדים במסגרות כאלה שמגיעים לגיל 10 ללא יכולת לקרוא ולכתוב. אם הרבה התפתחות אישית, חברתית ובתחומים שהם אוהבים - אבל חוסר ידיעה איך להתמודד עם קשיים.

כשאני קוראת את לאלו, או כשנתקלתי בסרט  School Circles על בתי ספר סוציוקרטיים (סוציוקרטיה גם מציעה מבנים ארגוניים וקבלת החלטות בצורה השתתפותית, ובמובן מסוים כלולה בתיל - בתי ספר היו בעצם המבנים הסוציוקרטיים הראשונים), התפעמתי והתמלאתי תקווה מהדרך החדשה שבה ילדי המחר ילמדו ואיך זה ישפיע עליהם.

ESBZ מראה לי שאפשר לשלב בין השניים - בין החופש ללמוד מה שמעניין אותך לבין המשמעת הפנימית להתמודד עם מה שקשה. בין האמון בילד לבין הציפיות הברורות ממנו.

אוטו שארמר, מייסד ‘תיאוריית U’, גם מתמקד בשנים האחרונות בחינוך,  יותר באוניברסיטאות. לא במקרה העולם ההשתתפותי והחינוכי שזורים אחד בשני - הם מציעים לנו את הצעדים הבאים בהתארגנות מיטיבה למען אנושיות הרמונית ומשגשגת.

במאמר הבא נחזור לעולם הארגונים ונראה איך עקרון התבונה הקולקטיבית עובד בקבלת החלטות - תהליך הייעוץ שמחליף את הקונצנזוס ואת הדיקטטורה.