הצבעה ברגליים

מתוך הפלייליסט:  “הבנה/ אי הבנה של ניהול עצמיי”  (Mis/understanding self-management) 

הסרטון המקורי:* Self-correction: voting with your feet*

במאמר הקודם ראינו שש דוגמאות שונות לדרכים שבהן מערכות מתקנות את עצמן. עכשיו נעמיק באחת הדרכים החזקות ביותר: הצבעה ברגליים - כשאנשים פשוט עוזבים.

הצבעה ברגליים - המנגנון

דרך עוצמתית למערכות לתקן את עצמן היא כשאנשים מושכים את השתתפותם, כשהם פשוט עוזבים, כשהם מצביעים ברגליים.

זה כמעט לגמרי מנוגד אינטואיציה. בארגונים מסורתיים, אם נתנו לך עבודה או צוות פרויקט, או ביקשו ממך להצטרף לפגישה, אתה לא יכול פשוט לעזוב. זה כנראה יביא לכך שיפטרו אותך, כי כל המבנה הוא שאנשים מסוימים בחלק העליון של הארגון, בניסיונם ובידע ובחוכמתם, החליטו שהפרויקט, התפקיד או הפגישה הזו חשובים ואז התפקיד שלנו הוא לבצע את זה. אתה לא יכול פשוט לעזוב, או שכל המבנה הזה יתמוטט.

בניהול עצמי, אף אחד לא מכריח אותך לקחת תפקיד, פרויקט או להיות בפגישה. אם אתה לא אוהב את זה, אתה יכול פשוט לעזוב.

עכשיו ברור, הכוונה היא לא שכאשר הדבר הזה קצת משעמם, פשוט תפסיק לעשות את זה. זה אף פעם לא קורה בארגונים בניהול עצמי. זכור שברוב הארגונים בניהול עצמי אנשים מזדהים עם העבודה והארגון שלהם. אז אם יש חלק בעבודה שהוא משעמם אבל הוא שימושי, כמובן עדיין יעשו אותו.

מה שמדובר עליו הם רגעים שבהם אתה מרגיש שהזמן שלך לא מרגיש שימושי, זה לא מוביל לשום מקום, עדיף לבלות את הזמן במקום אחר, זה יהיה הרבה יותר טוב לתכלית הארגון. לעזוב במקרה כזה לא רק צריך להיות נסבל - זה צריך להיות מעודד באופן פעיל. ובשביל ארגונים מסורתיים זה נשמע מטורף.

אותות חלשים מול אותות רועשים

הסיבה לכך היא שכשאנשים מושכים את השתתפותם הם בעצם פועלים על פי אות חלש ומאוד יקר ערך. המושגים החשובים האלה: אותות חלשים מול אותות רועשים - זה משהו שכמעט אף פעם לא מדברים עליו.

רוב הבעיות מתחילות בכך שהן נותנות אותות חלשים ורק עם הזמן הן גדלות לבעיות גדולות יותר עם אותות רועשים. נוכל להבחין בכך מהחיים הפרטיים שלנו - אם למישהו יש שחיקה או איזו מחלה או גירושים מכוערים למדי, כמעט בכל המקרים האלה, האותות הגדולים הרועשים המשבשים האלה, בעצם, אם נסתכל אחורה, כבר קדמו להם הרבה אותות חלשים יותר שפשוט לא הצלחנו להקשיב להם.

אז המטרה השלמה של תיקון עצמי וניהול עצמי היא לקלוט את האותות החלשים בזמן שהם עדיין חלשים וקלים לתיקון וכמעט לא נגרם עדיין נזק. אני קולט אות חלש והמערכת מתחילה לתקן את עצמה.

במקום מה שקורה בארגונים רבים - אנשים חשים באותות החלשים האלה אבל הם לא נקלטים על ידי ההיררכיה. ואז, הבעיות גדלות וגדלות ובשלב מסוים זה הופך לבעיות ענקיות וזה תיקון מאוד כואב שקורה.

אנשים שבעצם חשים “זה לא מרגיש נכון, הזמן שלי לא מנוצל היטב כאן, הזמן שלי מנוצל טוב יותר במקום אחר” - זאת דרך פנטסטית לקלוט אותות בזמן שהם עדיין באמת חלשים. זה סוג של אינטואיציה שקולטת שזה לא מרגיש נכון, שמעלה את הרצון לנצל את הזמן במקום אחר שמרגיש יותר שימושי. בואו ננסה לקלוט את האות הזה ונעודד אנשים במקרה כזה באמת לעזוב ולהצביע ברגליים.

מה קורה כשמישהו עוזב?

כי אז אחד משני דברים יקרה:

כלום לא קורה - האדם פשוט עוזב. אף אחד ואחת לא שם לב. לאף אחד ואחת לא אכפת. זאת ההוכחה הכי טובה שהדבר הזה שעבדנו עליו לא היה שימושי. מישהו עוזב, אף אחד ואחת אפילו לא שם לב. אז בכל אופן לא היינו צריכים לבלות עוד זמן לעשות את זה, אז נהדר שהפסיקו לבזבז זמן.

מישהו כן שם לב ומעיר התרעה - “אנחנו לא יכולים פשוט לוותר על זה, אחד הלקוחות הכי חשובים שלנו מחכה”. מה שקורה אז הוא שיש לך שיחה שמאפשרת לתיקון העצמי לקרות. על כך שאי אפשר פשוט לעזוב. שמעלה: אז מה אנחנו צריכים לעשות כדי להפוך את זה למעניין, לבעל ערך שוב? כדי שאנשים ירגישו שהם מבלים את הזמן שלהם בצורה יקרת ערך.

דוגמאות מהשטח

זה יכול לקחת צורות שונות רבות, שאתה אולי לא בהכרח תקשר עם הצבעה ברגליים. הנה כמה דוגמאות:

ניהול פרויקטים: Sun Hydraulics

בספר “להמציא ארגונים מחדש”, אפשר לקרוא את החלק על ניהול פרויקטים, בעיקר על Sun Hydraulics. הם מייצרים חלקים הידראוליים ויש להם מחלקת הנדסה גדולה מאוד.

מה שמרענן הוא שיש מאות פרויקטים שקורים באותו זמן במחלקת ההנדסה והם עושים את זה לגמרי בלי כל המבנה של ניהול פרויקטים שבו אתה מתעדף את כל הפרויקטים האלה ואז בכל זמן יודע אם הפרויקט הזה נמצא בירוק (הכל הולך טוב) או כתום או אדום. כל הדיווח הזה נעלם.

הם פשוט סומכים שאנשים עושים מה שהם חשים שהכי יקר ערך. אם מישהו עוזב מפרויקט, אז אחד משני דברים יקרה: זה לא היה כל כך חשוב אז כלום לא קורה, או מישהו אמר “לא, אנחנו לא יכולים לוותר על הפרויקט הזה” ואז זה מקבל עיבוד מחדש, תיקון עצמי ושיפור.

**משחקי מחשב ב-Valve **

כבר הזכרנו את Valve, יצרנית משחקי המחשב הגדולה ביותר בעולם. לכולם שם יש סוג של השולחנות הניידים והכיסאות הניידים. אתה מצטרף לפרויקט, אם אתה לא אוהב את זה, אתה פשוט עוזב. זה נשמע מטורף אבל זה באמת הדרך הכי טובה לקלוט אותות חלשים.

פגישות

לורן לדו מספר על הניסיון שלו במשרד התחבורה הבלגי שבו הוא הכניס כלל כמו: אם הנוכחות שלך בפגישה מרגישה חסרת תועלת, עזוב, אל תישאר. זה יכול להיות סוג של נורמה, כלל שאתה מייסד.

עזיבת צוותים: פאבי

בפאבי, בצפון צרפת, הם מייצרים חלקים לתעשיית הרכב. כל המפעל והכל מאורגן בצוותי ניהול עצמי האלה ויש שם כלל שאם מסיבה כלשהי אתה לא אוהב את הצוות שלך, אתה יכול פשוט לעזוב ולבקש מצוות אחר להצטרף אליהם.

וזה באמת מעניין כי זה מנגנון תיקון עצמי טוב. אם מסיבה כלשהי בצוות שלנו האווירה רעה, אם משהו לא עובד, אני יוצא מכאן. עכשיו אם כמה אנשים עושים את זה, זה בטוח יגרום לשיחה על “מה קורה בצוות?” ואז הצוות יתקן את עצמו ואולי אנשים יחזרו.

הזמנות במקום מינויים

גרסה אחרת של זה היא אתה כמנהיג שעושה הזמנות. השינוי הגדול שקורה הוא שבמקום פשוט למנות אנשים לפרויקטים, אתה רק עושה הזמנות: “אני מרגיש שאנחנו באמת צריכים לעבוד על זה, מי רוצה להצטרף למאמץ הזה?”

ולפעמים יש לך הרבה אנשים שמצטרפים ולפעמים אף אחד לא מופיע וזה אות חלש נפלא. כדאי לא להשיק את הדבר אם אף אחד בארגון לא נרגש מזה. זה אומר שאו שזה לא חשוב וזה אפילו לא צריך לקרות, או אולי זה חשוב אבל לא מנוסח עדיין בצורה שהיא משכנעת. אז גם עדיף לא להתחיל את זה. כדאי לאפשר תיקון עצמי ואז אנשים יבואו ויצטרפו אליך.

טכנולוגיית מרחב פתוח (Open Space)

טכנולוגיית מרחב פתוח, לדוגמה, זאת סדנה שמתאימה למספר גדול מאוד של אנשים, המאפשרת להתחיל להסתכל מה הבעיות שיש לנו ואיך אנחנו מתמודדים איתן. כל העיקרון של המרחב הפתוח הוא בעצם שאנשים מצביעים ברגליים. אין סדר יום קבוע, אנשים דנים מה הבעיות ואז אנשים פשוט הולכים לכיוון שהם בוחרים ומתארגנים בעצמם כדי לנסות לטפל בבעיות השונות האלה.

מרחב פתוח: קסם של חופש אמיתי

מרחב פתוח זו המתודולוגיה האהובה עלי, והיא מיועדת למשברים אמיתיים עם מובילים אמיצים. כי אף אחד לא יודע מה קורה כשהדבר היחיד שמגביל את החופש זה תשוקה ואחריות.

בכל מרחב פתוח שהעברתי והשתתפתי בו יש את ההתרגשות ואת ההפתעות. יש אלה שהתכוננו שבועות מראש ואלה שהחליטו לעלות ברגע האחרון. יש מנהיגים בולטים ויש משתתפים חדשים, ואף פעם אי אפשר לדעת מה יוביל למה. מה שכן, אפשר לדעת שמי שאיתך, איתך כי הוא רוצה - וזה מאפשר קסם ועוצמה שלא ראיתי בשום מתודולוגיה אחרת.

הולוקרטיה (Holacracy) וסדר יום דינמי

דוגמה נוספת היא בהולוקרטיה. העובדה שאף פגישה לא מתחילה עם סדר יום שנקבע מראש. ושוב, זה נשמע מנוגד אינטואיציה. זה כמעט כלל של פגישה מנוהלת היטב שיש סדר יום מאוד ברור וסדר היום נקבע מראש כדי שאנשים יוכלו להתכונן.

מה שאנשים עושים בהולוקרטיה זה לומר “לא, מה שאנחנו רוצים זה לראות מה קורה, איפה האנרגיה ברגע שאנשים מתחילים בפגישה”. כי אולי יש נקודה לסדר יום שהוחלטה לפני שלושה שבועות אבל עד שהפגישה מגיעה, זה לא הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים לבלות עליו את הזמן שלנו, ובכך כולם מבזבזים את הזמן שלהם. על ידי הכנת סדר היום תוך כדי, אנחנו בטוחים שאנחנו באמת עובדים על הנושאים הנכונים.

הבהרה חשובה: למרות שהסוציוקרטיה וההולוקרטיה מאוד דומות, במקרה הזה הסוציוקרטיה מתנהלת אחרת: המובילה והמנחה של המעגל מחליטים מראש את סדר היום, לעיתים בעזרת המזכירה. סדר היום נקבע מראש, אך ניתן לפנות למובילה בכל הקשר של מה שנראה דחוף. כמו כן, סדר היום עצמו עובר בתהליך של הסכמה, כך שאם צף משהו דחוף אפשר לשנות אותו, ובסיום כל פגישה מאפשרים להעלות נושאים לפגישה הבאה.

העיקרון הבסיסי

יכולות להיות עוד הרבה דוגמאות, אבל זה העיקרון הבסיסי: לכבד כשאנשים מושכים את השתתפותם ומרגישים שהזמן שלהם צריך להיות מנוצל טוב יותר במקום אחר. זה אות חלש נפלא.

הניגוד: ארגונים מסורתיים מול ארגוני ניהול עצמי

דרך אחת חזקה לחשוב על זה היא להבדיל מה שקורה בארגונים מסורתיים עם ארגונים שבהם זה מותר ומעודד.

בארגונים מסורתיים הרבה מהאנרגיה והזמן שלנו מתבזבז על דברים שלא מרגישים שימושיים. בפרויקטים רבים, מאוד מוקדם יש תחושה “כן אני אמסור את הפרויקט אבל כלום לא באמת ייושם”. כמה עבודות הן עבודות שטות - כלומר, אפשר לכתוב ספר שלם רק על העובדה שכל כך הרבה מהכלכלה שלנו הוא סוג של עבודות שטות. כמה מהזמן שלנו אנחנו מבלים בפגישות ואנשים מתלוננים כי הם יודעים שהפגישות לא יקרות ערך. אז כמות עצומה מהזמן והאנרגיה שלנו מתבזבזת.

בהשוואה עם ארגון שבו זמן לא מתבזבז - כי ברגע שמישהו מרגיש שהזמן שלו מתבזבז, הוא עוזב ועושה משהו אחר. זו אחת הדרכים להבין למה ארגונים בניהול עצמי פרודוקטיביים באופן יוצא דופן - זה בגלל שאם הם לא, המערכת פשוט מתחילה לתקן את עצמה. או שאתה עושה מה שעשית, אבל אתה מתקן את זה כי אין סיבה להמשיך לעשות את זה בצורה בזבזנית.

לסיכום

הצבעה ברגליים היא אחד הכלים החזקים ביותר לתיקון עצמי. כשאנשים יכולים לעזוב בחופשיות - פגישות, פרויקטים, צוותים - המערכת מקבלת אותות חלשים ברורים ומיידיים על מה עובד ומה לא, לפני שהם הופכים לאותות רועשים של בעיות גדולות.

זה דורש תרבות של אמון והזדהות עם התכלית. אבל כשזה עובד, זה אומר שהמערכת מתקנת את עצמה במהירות, זמן לא מתבזבז, והארגון הופך לפרודוקטיבי באופן יוצא דופן.

במאמר הבא נסיים את סדרת התיקון העצמי עם מבט על תפקידם המשתנה של מנהיגים: מפתרון בעיות ליצירת מערכות בתיקון עצמי.

במאמר הבא נסכם את סדרת התיקון העצמי: התפקיד המשתנה של מנהיגים - מפתרון בעיות ליצירת מערכות.