דמוקרטיה, רוחניות והשאלה הגדולה

בשני המאמרים הקודמים בחנו כיצד חברת תיל עשויה לשנות את היסודות הכלכליים שלנו ואת התעשיות הבסיסיות - חקלאות, חינוך, רפואה, משפט. ראינו איך כל החברה היא אחת, הכל משפיע. כעת הגיע הזמן לשאול את השאלות העמוקות ביותר: איך דמוקרטיה עצמה עשויה להתפתח בחברת תיל? איזו התעוררות רוחנית עשויה ללוות את המעבר הזה? והשאלה שכולנו חושבים עליה - האם נספיק להגיע לשם בזמן?

דמוקרטיה התפתחותית

הדמוקרטיה כפי שאנו מכירים אותה צמחה עם השקפות העולם של כתום הישגי וירוק פלורליסטי. היא מבוססת על הרעיון שכל אדם יכול להשתתף בתהליך דמוקרטי של ייצוג ובחירות, שבו כל הקולות כביכול שווים בערכם, ושהחלטות מתקבלות באמצעות הצבעה.

אבל מה קורה כשהתודעה עוברת לתיל? בכל הסתברות, ממשל תיל יעמיק את הדמוקרטיה עם יותר מעורבות אזרחית. אבל זה לא יהיה רק “יותר מאותו הדבר” - זה יהיה משהו שונה באיכותו.

במקום שכל החלטה תתבסס רק על מה שאנשים רוצים, אנחנו עשויים למצוא דרכים לעגן את קבלת ההחלטות בתכלית אבולוציונית - במה שהעולם עצמו קורא לו. במקום להשליך את הרצונות והפחדים שלנו על המציאות, נלמד להקשיב למה שרוצה להיוולד דרכנו.

זה לא אומר שמישהו “יודע יותר טוב” או שיש איזו אליטה שתחליט בשמנו. להיפך - זה דורש מעורבות עמוקה יותר של כולם, אבל מעורבות שמגיעה ממקום אחר. במקום “מה אני רוצה?” השאלה הופכת להיות “מה מנסה להתרחש כאן? מה הכי נכון עכשיו?”.

דמיינו תהליך קבלת החלטות קהילתי שבו אנשים מתחילים בשתיקה משותפת, מקשיבים לעומק למה שקורה, ואז מדברים לא מהאגו שלהם אלא ממקום עמוק יותר של חוכמה. שבו ההחלטה “מופיעה” דרך הקבוצה, במקום להילחם עליה.

זה לא פנטזיה - יש כבר מתודולוגיות כאלה. Art of Hosting, סוציוקרטיה, Wisdom Councils - כולן מצביעות לכיוון הזה.

מהמפלגה למעגל

את דרכי כפעילה חברתית התחלתי במפלגה כלשהי. ככה הדברים התגלגלו - נהייתי חברה מעורבת ולקחתי חלק בפוליטיקה הארצית. אני זוכרת את התמימות שנשברה בכנס הארצי הראשון שהשתתפתי בו: לתדהמתי, המפלגה שלי התנהלה באותה התנהגות של פוליטיקה אופורטוניסטית ומפוררת כמו כל ה“דמוקרטיה” הישראלית - ובכלל ברוב העולם. מכבסת מלים במקום שיח מעמיק וכנה, קואליציות שמטרתן לקדם מועמדים, שימוש בתקנות כדי לייצר תנועה לכיוון האג’נדה.

משם ההתרחקות שלי מפוליטיקה ייצוגית ומפלגתית התרחבה. אני גם לא מאשימה את חברי המפלגה - רובם עושים את הכי טוב שהם יכולים ממקום כנה, שבו המטרה שלהם היא להשפיע. הבעיה היא בשיטה.

ב-2011, במחאה החברתית, התחיל להריח משהו אחר. ומשם בהכרות שלי עם פרויקט ונוס - אבל זה היה בתאוריה. הראשונים שבאמת נתנו לי לא רק תקווה אלא גם דרך היו חן צבי ומאיה רימר. חן סיקרן אותי בנוגע לקבלת החלטות ומאיה בכלים ההשתתפותיים. עם שניהם קרה לי ההפך ממה שקרה לי בפוליטיקה המפלגתית: ככל שיותר העמקתי, יותר התאהבתי, יותר עלתה בי התקווה.

אני יכולה לראות באופן בהיר ומערכתי, מתוך עושרה של השקפת העולם, המתודות, הכלים - הדרך להקשיב, לשאול, לתקשר, לראות את האחר בעיניים טובות. אני מתרגשת מהמחשבה לאן הדמוקרטיה יכולה להתפתח - ואיתה האנושות - כשעוד ועוד אנשים יצטרפו לתנועה שלנו.

התעוררות רוחנית מחדש

בתיל, אנשים מחפשים אחדות וטרנסצנדנטיות (מעבר לגשמיות ולניסיון) דרך חוויה אישית ופרקטיקות, לא דרך דוגמה או אמונה עיוורת. המעבר לתיל מציע פרספקטיבה מרתקת: חברת תיל עשויה לרפא חלוקות דתיות עתיקות ולהפיח קסם מחדש בעולם המטריאליסטי של המודרניות - דרך רוחניות לא-דתית.

במקום הקיטוב בין “דתיים” ל“חילוניים”, בין “מאמינים” ל“לא מאמינים”, אנחנו עשויים לראות התעוררות של רוחניות שחוצה גבולות. רוחניות שמכירה בקדושה שבחיים עצמם, שמוצאת את האלוהי בטבע, ביחסים, בעבודה המשמעותית, בהקשבה העמוקה.

זה לא אומר שהדתות המסורתיות ייעלמו. עם זאת, אנשים יתייחסו אליהן אחרת - לא כאמיתות מוחלטות שצריך להלחם עליהן, אלא כנתיבים שונים להתנסות באותו מקור עמוק. הדוגמה והאורטודוקסיה יפנו מקום לחוויה אישית ולדיאלוג בין מסורות.

דמיינו חברה שבה אנשים מתפללים יחד למרות שהם באים ממסורות שונות. שבה הערכים הרוחניים - חמלה, שלמות, קשר, משמעות - משולבים בחיי היום-יום, בעבודה, בקהילה, בחינוך. שבה לא צריך להיות מחובר לדת כדי לחוות את הקדוש.

קריסה או מעבר הדרגתי?

ועכשיו השאלה שעל שפתי כולנו: האם נספיק?

רק הזמן יגיד. האם נעבור את המעבר פחות או יותר ללא פגע? או שאנחנו מיועדים לספינה טרופה, לקריסה בציביליזציה?

מעולם לא התמודדנו עם סערה מושלמת כזו של בעיות שכל אחת מהן לבדה יכולה לגרום לשפל נרחב בחיי האדם: שיבוש אקלים, הכחדה מואצת של בעלי חיים, צמחים ומערכות אקולוגיות חיוניות להישרדות האנושית, הידלדלות קרקע, חומציות אוקיינוסים, דלדול משאבים נדירים (דלקים מאובנים, מינרלים ומי תהום), זיהום כימי, מלחמות גרעיניות, מגיפות גלובליות. כל אלה פצצות מתקתקות, רבות עם פתילים שאורכם רק שניים או שלושה עשורים. ובינתיים, אוכלוסיית האדם צפויה לגדול בעוד לפחות שני מיליארד, מה שמוסיף עוד עומס על הבעיות האלה.

למה זה דחוף יותר ממה שאנחנו חושבים

אנחנו לא תמיד תופסים את הדחיפות כי המוח שלנו נוטה לחשוב על מגמות בצורה לינארית. אבל הדרישה שאנחנו מציבים לכדור הארץ גדלה, כמו הכלכלות שלנו, לא בצורה לינארית אלא אקספוננציאלית - מתרכבת כמו ריבית דריבית.

דמיינו את זה: שימו טיפת מים בכף היד, והכפילו את כמות המים כל דקה. תוך שש דקות יהיה מספיק מים למלא אצבעון. כמה זמן ייקח למלא אצטדיון ספורט? רק 50 דקות. אבל הנה הדבר המפחיד: רק 5 דקות לפני שהאצטדיון מתמלא לגמרי, הוא עדיין יהיה 97 אחוז ריק - וירגיש כאילו יש עוד הרבה זמן למצוא פתרון.

כמובן שאנחנו לא מכפילים את התוצר המקומי הגולמי כל דקה, אבל בקצב הצמיחה הנוכחי, סין מכפילה את התמ“ג שלה ואת צרכי המשאבים שלה כל 10 שנים. כדור הארץ לא יכול להרשות לעצמו את הדרישות הנוכחיות שאנחנו מציבים לו, ובוודאי לא אם נמשיך להכפיל אותן.

קריסות היסטוריות - זה כבר קרה

העובדה שקריסות בקנה מידה גדול יכולות לקרות הוכחה היטב. ג’ארד דיימונד בספרו “קריסה” סוקר מקרים של חברות שקרסו מהידרדרות סביבתית שהן הביאו על עצמן. המאיה, ציוויליזציה תוססת של לפחות 3 מיליון איש בשנת 900 לספירה, איבדה 99 אחוז מאוכלוסייתה והתכווצה ל-30,000 איש עד 1524 כשהגיע קורטס. אי הפסחא השתנה מאי מאוכלס ומשגשג להיות עקר ובלתי ראוי למגורים.

איך יכלו תושבי אי הפסחא לדחוף את כריתת היערות עד כדי לשדוד את עצמם מעתיד? אנחנו תוהים. אבל אז שוב, אחרי קצת יותר ממאה של חיים מודרניים, 95 אחוז מהדגים הגדולים נעלמו, יחד עם 75 אחוז מהיערות וכ-50 אחוז מהנפט.

המשבר האקולוגי מתעצם. אי השוויון גדל. המערכות הפוליטיות שלנו נראות תקועות. קל להיות ציניים, להרגיש שכבר מאוחר מדי.

אבל הנה מה שמעניין: מספר הולך וגדל של אנשים מאמינים שטכנולוגיה לבדה לא תציל אותנו, ושנדרש שינוי בתודעה. והתודעה עצמה נראית צומחת בקצב מעריכי.

התאוצה ההתפתחותית

לאלו מציין משהו מרתק: מחצית החיים של כל פרדיגמה חדשה נראית כמתקצרת והולכת. כל שלב בהתפתחות האנושית מתרחש מהר יותר מקודמו. אמבר (מסורתי) שלט אלפי שנים, כתום מאות שנים, ירוק קיים עשרות שנים - ותיל? בתקווה עשור או שניים עד שיגיע למסה קריטית.

תקווה יכולה לבוא גם מדור המילניום: פעם אנשים עברו לפרספקטיבת תיל בעיקר בשנות ה-40 או ה-50 שלהם. יותר ויותר בני דור המילניום עושים את המעבר בשנות ה-20 וה-30 שלהם. אנחנו נראים יותר ויותר מוכנים ורעבים לשינוי.

דוגמה מקווה: בורצורג והמעבר המהיר

בקנה מידה קטן, בורצורג (Buurtzorg) - ארגון הסיעוד השכונתי בהולנד שהכרנו במאמרים הקודמים - נותנת דוגמה מקווה. תעשייה שלמה של סיעוד שכונתי בהולנד הוּתמרה תוך פחות מ-10 שנים בצורה חלקה מכתום לתיל.

זה נושם אמת לתוך האמירה של הכלכלן של הרווארד קנת’ רוגוף: “מערכות לעתים מחזיקות מעמד זמן רב יותר ממה שאנחנו חושבים, אבל הן מסתיימות בקריסה הרבה יותר מהר ממה שאנחנו מדמיינים.”

אולי אנחנו לא רואים את זה כי אנחנו בתוכו, אבל השינוי כבר קורה. כל ארגון תיל שקם, כל קהילה שמתנסה בדרכים חדשות, כל אדם שעובר התעוררות - כל אלה הם זרמים תת-קרקעיים לפני גל גדול.

האופטימיות המושכלת

אז מה התשובה? קריסה או מעבר הדרגתי?

האמת היא שאף אחד לא יודע. ואולי זו השאלה הלא נכונה. השאלה האמיתית היא: מה אני עושה עכשיו? איפה אני תורם לתהליך? איך אני חי את השינוי שאני רוצה לראות?

אנחנו לא יכולים לשלוט בתוצאה. אבל אנחנו יכולים לחיות מתוך התודעה החדשה, עכשיו. לבנות את הארגונים, הקהילות, והמערכות שמשקפות את העולם שאנחנו רוצים לראות. להיות חלק מהזרמים התת-קרקעיים האלה.

במאמר האחרון נחזור לארגונים עצמם ונראה איך הם עשויים להתפתח עוד יותר בתוך חברת תיל - כשהגבולות בין ארגונים מטשטשים, כשהבעלות הופכת לסטיוארדשיפ, וכשהתכלית הופכת חשובה יותר מהארגון עצמו.