המסע הפנימי לתיל אבולוציוני - מהפחד אל השלמות חלק ב: שלמות ותבונה חדשה

בחלק א של המאמר הכרנו את המסע הפנימי הבסיסי לתיל - אילוף האגו, פיתוח אמון, ומציאת נכונות פנימית. ראינו איך החיים הופכים למסע של התגלות, ואיך להתמודד בחן עם מכשולים.

עכשיו נעמיק בשתי התוצאות המרכזיות של מסע זה: תבונה חדשה ושלמות.

תבונה מעבר לרציונליות

בכתום הישגי, הרציונל הוא המלך ושולט ללא עוררין בחתירה להחלטה שתניב את התוצאה הטובה ביותר. כל מקור תובנה שאינו עובדות וחשיבה לוגית נחשב “לא רציונלי” ויש להשליכו.

באופן אירוני, ההיצמדות של הכתום לתוצאות לעיתים קרובות מעכירה את היכולת לראות את המציאות בבהירות. בין ערימות המידע שאמורות לסייע בהחלטות מורכבות, אנחנו עלולים להחמיץ מידע שאינו מתיישב עם השקפת עולמנו או עם העתיד שהאגו שלנו מדמיין ונקשר אליו.

התיל, שפחות נקשר לתוצאות, יכול ביתר קלות לקבל את האמיתות הלא נעימות לעיתים של המציאות; לכן, חשיבה רציונלית בתיל יכולה להיות מדויקת ומושפעת יותר מהנתונים

.

התיל שמח לנצל את כל תחומי הידע

תובנות מהרגשות - הפרספקטיבה המדעית-מודרנית של הכתום חשדנית כלפי רגשות שעלולים לערפל את יכולתנו לחשוב רציונלית, בעוד שהירוק לעיתים הולך לקיצוניות השנייה, דוחה גישות אנליטיות לטובת “תחושות” כבסיס לקבלת החלטות.

התיל שמח לנצל את שני המקורות. יש תובנות שניתן להפיק מגישות אנליטיות, אובייקטיביות וגם תבונה שניתן למצוא ברגשות, בסוביקטיביות, אם נלמד לחקור את משמעותם: למה אני כועסת, מפחדת, שאפתנית או נרגשת? מה זה מגלה עלי או על המצב המתפתח?

תובנות מהאינטואיציה - האינטואיציה מכבדת את האופי המורכב, הדו-משמעי, הפרדוקסלי והלא-ליניארי של המציאות. אנחנו מחברים דפוסים באופן לא מודע בדרך שהמוח הרציונלי שלנו אינו מסוגל.

אינטואיציה היא שריר שניתן לאמן, בדיוק כמו חשיבה לוגית: כשאנחנו לומדים לשים לב לאינטואיציות שלנו, לכבד אותן, לשאול אותן על האמת וההכוונה שהן עשויות להכיל, יותר תשובות אינטואיטיביות יצופו.

תובנות מהיקום עצמו - מסורות תבוניות והפסיכולוגיה הטרנספרסונלית מאמינות שאם לא רק נשאל שאלה, אלא נחיה את השאלה, היקום בשפעו עשוי לתת לנו רמזים לתשובה באירועים בלתי צפויים וסינכרוניות או במילים ודימויים שעולים בחלומות ומדיטציות.

מחשיבת ‘או-או’ לחשיבת ‘גם-וגם’

גם טרנספורמציה מחשיבת ‘או-או’ לחשיבת ‘גם-וגם’ - שאיפה פנימה ונשיפה החוצה מספקת המחשה קלה להבדל.

בחשיבת או-או, אנחנו רואים אותם כמנוגדים - בוחרים להתמקד באחת מהן. בחשיבת גם-וגם, אנחנו רואים אותם כשני אלמנטים שזקוקים זה לזה: ככל שנוכל לנשום פנימה עמוק יותר, כך נוכל לנשום החוצה מלא יותר.

אנחנו מתחילים להבין זאת באמת רק כשאנחנו מגיעים לתיל: חופש ואחריות, בדידות וקהילה, טיפוח העצמי וטיפוח האחרים.

בשילוב כל זאת יחד - רציונליות נטולת פחד והחוכמה שניתן למצוא ברגשות, באינטואיציה, באירועים ובפרדוקסים - ותיל פותח דף חדש מהתפיסה הרציונלית-רדוקציוניסטית של הכתום והתפיסה הפוסט-מודרנית של הירוק לגישה הוליסטית לידיעה.

כמו שאיינשטיין אמר: “המוח האינטואיטיבי הוא מתנה קדושה והמוח הרציונלי הוא משרת נאמן. יצרנו חברה שמכבדת את המשרת ושכחה את המתנה.”

חתירה לשלמות (Wholeness)

אנשים הפועלים בשלב זה מפתחים לעיתים קרובות תחושה חדה עד כמה נתנו להפרדה לפצל את חיינו וכמה זה עלה לנו.

עם שלב זה מגיע געגוע עמוק לשלמות - להביא יחד את האגו והחלקים העמוקים יותר של העצמי; לשלב מוח, גוף ונשמה; לטפח את החלקים הנשיים והגבריים בתוכנו; להיות שלמים ביחס לאחרים; ולתקן את מערכת היחסים השבורה שלנו עם החיים והטבע.

לעיתים קרובות המעבר לתיל מגיע עם פתיחות למימד רוחני טרנסצנדנטי (מעבר לגשמיות ולניסיון) ותחושה עמוקה שברמה מסוימת, כולנו מחוברים וחלק משלם גדול אחד. אחרי צעדים רבים עוקבים של התנתקות מזהות, כשאנחנו לומדים להיות עצמאיים לחלוטין ונאמנים לעצמנו, מתחוור לנו שבאופן פרדוקסלי, אנחנו חלק עמוק מכל דבר.

איפה אנחנו רואים הפרדות?

הפרדות נמצאות בכל מקום בחיים הארגוניים:

• הפרדת אנשים על בסיס המחלקות בהן הם עובדים, הדרגה שלהם, הרקע או רמת הביצועים שלהם
• הפרדת המקצועי מהאישי
• הפרדת הארגון ממתחריו, מהקהילות והמערכת האקולוגית בה הוא משובץ

המילים שאנו משתמשים בהן חושפות את ההפרדה: בארגונים, אנחנו מדברים לעיתים קרובות על “איזון בין עבודה לחיים” - מושג שמראה כמה מעט חיים נשארו בעבודה כשהפרדנו את עצמנו מכל כך הרבה דברים שבאמת חשובים.

עבור אנשים העוברים לתיל, ההפרדות הללו בעבודה נהיות לעיתים קרובות כל כך כואבות שהם בוחרים לעזוב את החיים הארגוניים לטובת צורה כלשהי כעצמאים, הקשר מתאים יותר למציאת שלמות עם עצמם ועם אחרים.

שלמות ביחס לאחרים

בתיל, אנחנו יכולים לעלות מעבר לקוטביות ולהשתלב עם האמת הגבוהה יותר של אי-שיפוטיות. אנחנו יכולים לבחון את אמונתנו ולמצוא אותה עדיפה מבחינת האמת ועדיין לחבק את האחר כאדם בעל ערך בסיסי שווה.

בהיעדר שיפוטיות, מערכות יחסים מקבלות איכות חדשה. ההקשבה שלנו אינה מוגבלת עוד לאיסוף מידע כדי לשכנע טוב יותר, לתקן או לדחות. אנחנו יכולים ליצור מרחב משותף בטוח משיפוט, שבו ההקשבה העמוקה שלנו עוזרת לאחרים למצוא את קולם ואת האמת שלהם, בדיוק כפי שהם עוזרים לנו למצוא את שלנו.

שלמות עם החיים והטבע

אנחנו רק ביטוי אחד של משהו גדול יותר, רשת מקושרת של חיים ותודעה. התובנה הזו יכולה להיות מרוממת אך גם כואבת - אנחנו מבינים עכשיו עד כמה עמוק נשבר הקשר שלנו עם החיים והטבע.

אנחנו שואפים לתקן את הקשר הזה, לא ממקום של מחויבות מוסרית, אלא ממודעות פנימית, מתוך ידיעה שאיננו נפרדים מהטבע אלא אחד עמו.

אנחנו עשירים לא בזכות הדברים שאנחנו מחזיקים, אלא בזכות מערכות היחסים שמזינות את נשמתנו.

מה זה אומר על ארגוני תיל

כשאנחנו מבינים את המסע הפנימי הזה, אנחנו מתחילים להבין גם למה ארגוני התיל נראים כל כך שונים.

ברמת היעילות

נמצא שככל שאנשים טיפסו גבוה יותר בסולם ההתפתחותי, מאדום לתיל, כך הם יעילים יותר. השלב ההתפתחותי של המנכ“ל קבע במידה משמעותית את הצלחתן של תוכניות שינוי תאגידי בקנה מידה גדול - ובתוך זה, מנהיגים הפועלים מתוך תיל היו המצליחים ביותר בפער ניכר.

נראה שחוק ההתפתחות נכון עבור תיל באותה מידה כמו עבור פרדיגמות קודמות: ככל שהשקפת העולם והקוגניציה שלנו מורכבות יותר, כך נוכל להתמודד ביעילות רבה יותר עם הבעיות שאנו ניצבים בפניהן.

ברמת התרבות הארגונית

רבות מהמחלות התאגידיות כיום ניתן לייחס להתנהגויות המונעות על ידי אגו מפוחד: פוליטיקה, כללים ותהליכים בירוקרטיים, פגישות אינסופיות, שיתוק מניתוח יתר, אגירת מידע וסודיות, חשיבה משאלתית, התעלמות מבעיות, חוסר אותנטיות, מחלקות סגורות ומאבקים פנימיים, קבלת החלטות המרוכזת בצמרת הארגונים, וכן הלאה.

בארגוני תיל, המונעים פחות על ידי האגו, אנחנו יכולים לקוות להשאיר מאחור חלק מהמחלות התאגידיות אלה.

באופן כללי יותר, היחס לכוח יכול להשתנות באופן יסודי למדי. כשאמון מחליף פחד, האם פירמידה היררכית עדיין תספק את המבנה הטוב ביותר? האם נצטרך את כל הכללים והמדיניות, תקציבים מפורטים, יעדים ומפות דרכים שנותנים למנהיגים כיום תחושת שליטה? אולי יש דרכים פשוטות יותר להפעיל ארגונים כשהפחדים של האגו אינם בדרך.

ברמת המטרה

אנחנו יכולים לצפות שתכלית, יותר מרווחיות, צמיחה או נתח שוק, תהיה עקרון המנחה לקבלת החלטות ארגונית. הגיוני גם להניח שארגוני תיל ישאפו לשלמות וקהילה, ויהיו מקומות שתומכים בכמיהת האנשים להיות במלואם בעבודה, ועדיין להיות מעורבים עמוקות במערכות יחסים מזינות.

המסע נמשך

המסע הזה מהפחד אל השלמות אינו קו ישר. יש בו עליות וירידות, רגעי הארה ותקופות של בלבול. אבל מה שמרתק הוא שברגע שהתחלנו לטעום מהחופש הזה - החופש מהפחדים של האגו, היכולת לחיות מתוך אמון ושלמות - כבר לא נרצה לחזור.

ואולי זה בדיוק מה שהעולם שלנו צריך עכשיו: אנשים שיכולים לפעול מתוך אמון במקום פחד, מתוך שלמות במקום הפרדה, מתוך תכלית אמיתית במקום מטרות אגו בלתי מאולפות.

זה המסע שמוביל לא רק לחיים אישיים עשירים יותר, אלא גם לארגונים שיכולים לשנות את העולם.

איך זה נוגע אלי אישית

בחיי פגשתי מתכנתים אנליטיים מבריקים, שמרוויחים המון, אבל מסרבים לעבוד במשרה מלאה, כי הם רוצים לאפשר גם לצדדים אחרים שלהם לקבל ביטוי. פעם חברות התנגדו בכוח לכך, אך היום יותר ויותר חברות מבינות שהן רוצות לעבוד עם אנשים יצירתיים, ושזה חלק מהעניין.

ובכלל חברות שמרשות לעצמן, דואגות באמת שאנשים במקום העבודה יוכולו להביא עוד צדדים שלהם לידי ביטוי - הן בונות חדרי כושר, מביאות שיעורי יוגה, הן עושות ימי גיבוש לצוות. ובאמת זה נחמד, אך לפעמים גם נוטף ריח של “אנחנו מוכנים להביא לכם כל מה שתצטרכו רק אל תלכו הביתה”.

אבל בשלמות של תיל מדובר על גוון יותר עמוק. בדוגמאות שנתתי יש הרגשה של יצירת הפרדה בתוך העבודה - למרות שזה עדיף מכלום. בשלמות תיל מדובר על אפשרות פשוטה להביא את עצמי כמו שאני, במלואי, כמובן עם הקשר רלוונטי גם בזמן ישיבה או תוכנית אסטרטגית. ואנחנו נדבר על זה עוד המון בהמשך.

אני רואה על עצמי, שאני לא מעוניינת לעבוד במשרה מלאה כשכירה, כל עוד אני לא יכולה להביא את המתנות, הערכים והכשרונות שלי במלואן. אבל מקום שירצה את זה אשמח לעבוד בו גם משרה וחצי.

במאמר הבא נעבור מהמסע הפנימי לפרקטיקה: נכיר את שלוש פריצות הדרך המהפכניות של ארגוני תיל - ניהול עצמי, שלמות ותכלית אבולוציונית. נראה איך המסע הפנימי שהכרנו מתבטא במבנים, בפרקטיקות ובתרבות של ארגונים אמיתיים.